נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
באחד מימי השבוע לקחתי את יואב, בני בן השנתיים וחצי לגן. גשם סוחף, אני חוגר את יואב מבעד ל-30 השכבות שהפכו אותו לדובי קטן, "דובי לא-לא" אם נשפוט לפי מצב רוחו, ותוהה מה לעשות עם צלחת הקורנפלקס שהתעקש לקחת, הגדושה עד אפס מקום, שעתידה להרטיב את כולו ולשלוח מבטי "חוסר אחריות" מהגננות.
"אני יכול לשפוך קצת?" שאלתי אותו.
"כן", יואב אמר.
שפכתי מעט מהחלב בקערה ונפתחו שערי שמיים של דמעות ופרכוסי כעס, כמו שרק בני ה-terrible two יודעים לעשות. הסברתי, כמו איש חינוך, אך הרגליים שבעטו לי בכיסא לא ממש הקשיבו. עליתי אוקטבה, וכמובן זה לא עזר. ואז, מבעד לדמעות, יואב אמר פתאום "בא לי חיבוק". עצרתי, חיבקתי. יואב חייך והשאר היסטוריה.
הורדתי את יואב בגן, נסעתי לעבודה, מתכנן את היום בפקקים ושמח על הזמן שיש לי לנוח עם איזה קפה לפני תחילת סערת היום. כשהגעתי, חיכתה לי פגישה דחופה שלא ידעתי עליה. לא רק שהלך זמן הקפה הרגוע, אלא שהפגישה הייתה נוראית, מכעיסה וכעוסה, מאשימה ומלאה בטונים גבוהים. פגישה שבה מתחשק לפוצץ הכל. או אז נזכרתי ביואב, ונזכרתי בקורצ'אק. התקשרתי לזוגתי לחיבוק טלפוני, היא חייכה אלי והשאר היסטוריה.
אמפתיה יכולה לשמש כחבל ההצלה שלנו
האמפתיה יכולה להיחשב כ"חמצן הפסיכולוגי" של האדם (כך לפי דוד קיטרון, כאן). אמפתיה היא יכולתו של האדם, "להיכנס לעורו" של האחר, להכיר במציאות האובייקטיבית שלו, ללא שיפוט ומתוך הבנה שזו המציאות בתוכה הוא חי. הפסיכולוג וההוגה קרל רוג'רס קרא לאמפתיה "יחס חיובי לא מותנה".
כך למשל, אמפתיה ליואב, כלומר הכרה במציאות הסובייקטיבית של יואב, מציאות בה 10 טיפות חלב שנשפכו, שקולות להתפרצות הר געש, סייעה משלושה היבטים:
אמפתיה אפשר וכדאי ללמוד ולתרגל
אנחנו לא נולדים עם אמפתיה לאחרים. בבסיסנו כולנו חיים את זוויות הראייה שלנו ומפרשים את העולם על פיהן. אך בילדותנו, בתנאי שחווינו מספיק רגעים בהם דאגו לנו והיו אמפתיים לצרכינו, מתפתחת בנו היכולת להיות אמפתיים לאחרים. היכולת הזו היא שריר שעלינו לאמן במהלך השנים. יש לתרגל את האמפתיה מתוך כוונה, ולבדוק את עצמנו שוב ושוב – האם אכן צדקנו בהשערותינו לגבי חווייתו של האחר. רק כך נוכל לאמן את היכולות האמפתיות שלנו.
מדוע אמפתיה כל כך חשובה עבור אנשי החינוך?
במשך שנים בונה לעצמו האדם סיפור, דרכו הוא מפרש את המציאות שלו וכך הסיפור משפיע על חייו. אפקט פיגמליון הידוע הוא הוכחה ניצחת לכך. אך לא רק הסיפור שאדם מספר על עצמו משפיע על עתידו – הסיפור שמורים מספרים לעצמם על תלמיד זה או אחר, הופך במהרה לנבואה שמגשימה את עצמה, ללא קשר לנתונים "אובייקטיבים", כפי שהוכח במחקרים רבים (אותם ניתן למצוא בכתבה שלושה סיפורים שמוכיחים שמה שאתם חושבים על התלמידים שלכם יתגשם ולמה זה לא טוב?)
מתוך כך, איש החינוך המעוניין לשמש כ"מורה דרך" לילד חייב ראשית להבין:
במקרים רבים, הילד לא ינדב את הסיפור, או שלא יידע בעצמו להמשיג את הסיפור שלו. כאן יידרש המורה לשריר האמפתיה. המורה זקוק להבנה נקייה של זווית הראייה של התלמיד. הוא צריך להיות מסוגל לראות את הסיפור אותו התלמיד מספר לעצמו.
אך לא פחות מכך, המורה צריך להיות בעל ראייה אמפתית של הסיפור שהוא עצמו, המורה, מספר על התלמיד. לעיתים קרובות לא פשוט לנו לראות באופן נקי את הסיפור שאנו מספרים על תלמיד. לפעמים למשל אנחנו בורחים מהלא נעים – לא נעים לנו להודות שיש ילד שפשוט מעצבן אותנו, לא כל כך ברור לנו למה, אבל הוא פשוט "מביא לנו את הסעיף". ראייה אמפתית פנימה, תאפשר לנו להודות בכך ולהתערב גם לנו בעלילה, לפני שנוכל לשנות לתלמיד את "הסיפור".
איך נדע מה הסיפור שהתלמיד מספר לעצמו?
יש הרבה סיפורים שילדים מספרים בבית הספר. לרוב הם סיפורים בני 2-3 מילים או אפילו ללא מילים בכלל.
באותה המידה, "נמאס לי כבר מהילד הזה", כשאנו מתעמקים בו ואמפתיים לעצמנו כמחנכים, יכול להתגלות כ"הילד הזה מפגיש אותי עם חוסר האונים של עצמי, אני פשוט לא יודע מה לעשות".
איך מתרגלים אמפתיה? בתד"ר
תד"ר הינו קיצור של תצפית, דיאלוג ורפלקציה – הלחם והחמאה של ההתכווננות האמפתית.
תד"ר בית ספרי
בטור הקודם, דאג למורים והילדים יהיו בסדר, דיברתי על נחיצותה של גישת "המורים תחילה". כל שפה בית ספרית ראוי שתתחיל ממקום בו המורים לומדים את השפה ממקומם של הילדים. כלומר, במקרה זה, עלינו לשאול קודם כל האם המורים נהנים מאמפתיה בעצמם? יש ליצור תשתית של שגרות בית ספריות המאפשרות למורים להיות בתד"ר ביומיום, ולשם כך הם זקוקים להכשרה בשימוש נכון במרכיבים היוצרים תרבות אמפתית.
המורים זקוקים ל:
אמפתיה קשה ללמד, צריך פשוט לתרגל. עם מי אתם תרגלתם אמפתיה לאחרונה?
