נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הסיפור הבא קרה לפני שנים ספורות. נועה (שם בדוי) היתה ילדה מאוד כריזמטית בכיתה - חזקה וגם רגישה. עם זאת, היה לה גם קושי: היא סבלה ממצבי רוח (גיל ההתבגרות), וכאשר הייתה מתעצבנת היא הייתה מדברת בצורה מאוד פוגענית לחבריה לכיתה וגם למורים. נועה הייתה מסתבכת במריבות ויוצרת סביבה כעסים, ובעיקר גרמה ללבבות סביבה להיסגר. בגלל שהייתה רגישה זה היה מאוד מתסכל אותה, ולכן שוב הייתה נכנסת למצב רוח - והגלגל היה חוזר על עצמו.
נועה גם ידעה להגיד דברים ש"במיוחד" עצבנו ופגעו. משהו ברגישות שלה קלט מצבי חולשה של אחרים והגיב אליהם, ופעמים רבות היא "פגעה בול". למשל, היא הייתה יכולה להתעצבן מזה שמשהו הוא "לא פייר" ולהגיד סיסמאות בשפה סגורה, כמו "אתם תמיד..." את אף פעם לא....".
גם אני באופן אישי נפגעתי ממנה מדי פעם, וגם הגבתי, ולצערי פגעתי בה כי היא הרגישה שהלב שלי נסגר לחלוטין (היא הייתה רגישה ופגיעה).
ברבות השנים, גיליתי אט אט כי איכשהו אנשים שנוטים לפגוע באנשים אחרים, הם בדרך כלל אנשים מאוד פגיעים. הם (כך אני מבינה) נפגעים באופן מאוד עוצמתי מדברים קטנים יחסית, ואז פוגעים בעוצמה רבה מאוד באחר, כי זו העוצמה כנראה שהם חוו את מה שפירשו כתקיפה.
למשל, אם לא בחרתי בנועה למשהו, או אם עניתי "לא" לבקשה כלשהי שלה, היא הייתה מתעצבנת ומתחילה לדבר כלפי בצורה פוגענית.
כאנשים מבוגרים, אנחנו "אמורים" לא להיפגע, בטח שלא מילדים, אבל המציאות כמובן מוכיחה אחרת.
חווינו, נועה ואני, כמה פיצוצים שכאלו, משברים קטנים, עד הרגע בו החלטתי לקרוא לה לשיחה. פיניתי מזמני כדי לאפשר זמן לשיחה שתהיה משמעותית ותוביל לשינוי. היא היתה בכיתה ח' באותו הזמן.
נכנסתי לשיעור מתמטיקה כדי לקרוא לה.
יצא הגורל, או יד המקרה, או יד העולמות העליונים, שבדיוק, אבל בדיוק בשנייה שנכנסתי, שמעתי אותה אומרת למורה שלימדה אותה בכיתה אז: "את מלמדת ממש גרוע", ושמעתי את המורה אומרת לה שהיא מדברת בצורה שפוגעת בה והיא לא מסכימה לשפה כזו. חיכיתי שהמורה תסיים להגיד לנועה שהיא יכולה להגיד: "לי קשה להבין", או "אני צריכה שילמדו אותי אחרת", או אז נועה התחילה להתווכח איתה ואני סימנתי לה שאנחנו יוצאות לשיחה.
הערת אגב - כמה מילים על שיחות אישיות
השנה הבנתי סביב מקרה כלשהו, שלעתים מורים חושבים שכאשר הם קוראים לילד לנזוף בו, מבחינתם זו שיחה אישית, כי זו שיחה שהתקיימה באופן פרטי. השנה קלטתי שבעצם מבחינת ילדים רבים, שיחה אישית זו בעצם שיחת נזיפה, ולכן כשמורה קורא/ת להם, הם ישר שואלים "מה עשיתי". הבנתי שנוצרת אצל ילדים מין הצמדה כזו – בין שיחה אישית לנזיפה.
אצלי אני ממש משתדלת להפריד בין "שיחת משמעת", שהיא קצרה ותמציתית ונועדה להעביר מסר קצר וחשוב, שלפעמים כמובן חשוב לעשותה, לבין "שיחה אישית", שהיא שיחה, ולא מונולוג שלי, ויש בה יותר הקשבה מאשר העברת מסרים. פעמים רבות היא בכלל לא קשורה למשהו לא בסדר שילד עשה. לפעמים כן, אבל אז זה באופן עקיף.
בחזרה לסיפור של נועה
כשקראתי לנועה לשיחה היא שמחה מאוד. העובדה שילד רוצה לדבר עם המורה שלו, רוצה שהיא תקשיב לו, מבחינתי היא סימן חשוב מאוד שהקשר מיטיב עם הילד. זה לא מובן מאליו בכלל בכלל וכבר היווה משהו שאפשר לשמוח ממנו.
ישבנו לנו על הדשא בחוץ, אחת ליד השנייה, ואני התחלתי את השיחה. אמרתי שקראתי לה לשיחה כי שמתי לב שאנחנו מתחממות לפעמים אחת על השנייה ואני לא רוצה שזה יהיה ככה. התחלתי בזה שיש לנו משוכה קטנה לעבור ביחד, ואני בטוחה שנצליח, כי הבסיס של הקשר בינינו טוב מאוד ואני רוצה שנוכל להיות בתקשורת טובה.
היא מיד התפרצה ואמרה שאני ממש מעצבנת אותה.
זה היה ממש מעצבן. הרגשתי שתוך שנייה אני מתחממת. היא כל כך מעצבנת לפעמים, ואני כל כך "מחזיקה" את עצמי, והיא אומרת שאני מעצבנת?!
נשמתי.
עצרתי.
לא עניתי.
היה שקט. מתוח.
נשמתי שוב כדי לרכך את השקט המתוח.
לפעמים כל כך קשה להיות "המבוגר האחראי".
שאלתי את נועה למה אני מעצבנת, והיא ענתה לי שאני מתערבת בעניינים שלא קשורים אלי. אמרתי לה שכן, יש מצבים שאני מתערבת, כי זה לא ג'ונגל כאן שרק החזק שורד. היא ענתה לי שזה מעצבן אותה ושאסור לי. אמרתי לה שזה לא משהו שהיא מחליטה עליו.
היא אמרה לי שכן, שזו זכותה.
שאלתי אותה אם אי פעם התערבתי במשהו שקשור אליה, והיא ענתה שלא, אבל זה עדיין מעצבן.
נשמתי.
עצרתי.
ידעתי שעל מנת שהשיחה הזו תצליח, אנחנו חייבות להאט את הקצב. ושזה באחריותי.
פעמים רבות מבוגרים מטיפים לילדים ומדברים בקצב שהנשמה של הילד לא יכולה לקבל ולעבד. זה גדול, חזק ומהיר מדי בשבילה כרגע. גם אני עושה את זה (במיוחד בבית, עם הילדים הפרטיים שלי).
היה שקט, לא מעט זמן.
השקט הזה הוא ממש, אבל ממש חשוב בשיחות עם ילדים. כדי שהקצב הפנימי יותאם לשיחה, ולא רק הקצב של המוח, שעונה מהר מדי.
אמרתי לה שהיא אומרת דברים בצורה שמחממת לפעמים.
היא אמרה שלא נכון, שהיא לא עושה את זה.
לא עניתי.
היה שקט.
חיכיתי שוב.
נשמתי שוב.
הרגעתי את עצמי מבפנים.
ניסיתי שוב – התחלתי - לפעמים קורה שהתגובות שלך פוגעות.
היא ענתה מיד - זה רק אלייך, כי את מעצבנת.
לא עניתי. חיכיתי. הכרחתי את עצמי לא לענות ולא להגרר לוויכוח. שום דבר טוב לא יצא מוויכוח כרגע.
היו הרבה הרבה שתיקות בשיחה. עזר גם שישבנו על הדשא זו לצד זו ולא אחת מול השנייה, והיה יותר מרחב לא להיות בקשר עין. זה דווקא עזר להתקרב.
אמרתי שברגע הזה, בו לקחתי אותה משיעור מתמטיקה, היא דיברה מאוד לא יפה למורה. היא התחילה לענות ולהגיד שהמורה בכלל לא נפגעה, ועניתי לה ששמעתי את התגובה של המורה, וכי היא אמרה שזה פוגע. נועה אמרה שלא נכון.
עצרתי שוב.
היה שקט.
לא התווכחתי, רק חיכיתי.
חיפשתי מבפנים מה יכול להיות השלב הבא. ראיתי שכל ניסיון שלי נהדף כרגע.
הבנתי שלבד זה לא ילך, ואני צריכה עזרה של משהו. או מישהו.
מצאתי את עצמי אומרת בתוכי שאני צריכה עזרה. נשמתי פנימה. כבר יש לי ניסיון בכך שלפעמים, רק להגיד את זה, יוצר תנועה כלשהי.
היה שקט. אני הייתי בתוך תהליך משלי.
פתאם נועה התחילה לבכות, ועם הבכי היא התחילה לדבר. אמרה שהיא שונאת את עצמה במצבים האלו, שכאילו משהו משתלט עליה והיא מדברת בצורה תוקפנית, בלי שהיא רוצה, והיא לא מצליחה לעצור את זה. הבכי שלה התגבר. אמרה שזה קורה לה גם בבית, ושהיא רבה המון עם ההורים שלה, רבה עם החברים שלה, ושהיא לא יודעת מה לעשות. היא המשיכה לבכות והמשיכה לדבר.
שוב היה שקט, אבל הפעם השקט הרגיש נפלא. שקט שאחרי פורקן.
חיבקתי אותה ואמרתי לה שאם זה ככה, אז אני הראשונה לעזור לה! שאם היא מבינה שהתקפנות הזו, זו לא היא, אז שתינו ביחד יכולות להתמודד, באותו צד של המתרס, אל מול התוקפנות. ושנחליט בינינו מה אנחנו עושות ברגע שהתוקפנות מגיעה, וביחד היא לא תוכל עלינו!
נועה חייכה מתוך הדמעות. המסר הצליח לעבור.
שאר השנה וחצי שבהן לימדתי את נועה והיינו יחד, היו כל כך זורמות, קרובות, עם משימה משותפת של התחזקותה והתעצמותה של נועה. כמעט ולא היו נפילות. אולי בהתחלה, מעט, אבל יצאנו מהן בקלות רבה. היא הפכה להיות מהכוחות החזקים והיוזמים בכיתה, והמשיכה להיות בקשר איתי גם אחרי שעזבה כאן.
ורק לא לשכוח... תודה רבה למה שבא/ה לעזור באותה השיחה. עשית עבודה טובה :)
תמונת הפתיחה צולמה ע"י און הלפרן
