כן מבחנים, אבל לא כאלה

על איזה רקע קמה ועידת ואנזה? מהי תגובה אוסמוטית? מהו החוק השלישי של ניוטון? מי היו שני המרגלים שנשלחו לתור את הארץ בהוראת משה? למרות שלמדנו בכיתה ובילינו שעות בלימוד למבחנים בהיסטוריה, כימיה, פיזיקה ותנ"ך, לעיתים קרובות עדיין איננו זוכרים את החומר. אצל תלמידינו היום המצב לצערנו דומה.

מבחנים, בעד או נגד?

במאמר זה נראה כיצד מבחנים במתכונת המוכרת לנו היום אינם תומכים במטרות ההוראה, ומה כדאי לשנות על מנת שמבחנים יהפכו לכלי המקדם למידה יעילה. אעשה את זאת על בסיס ההבחנה בין המושגים 'זיכרון ארוך-טווח' ו'זיכרון קצר-טווח'. הפיכת סוגי הזיכרון למרכיב מרכזי בשיקולים הפדגוגיים שלנו תאפשר ניסוח טוב יותר של מטרות ההוראה.

נתחיל בהסבר קצר על שתי מערכות הזיכרון, שהוא חיוני על מנת להבין את שאר הרעיונות במאמר:

זיכרון קצר-טווח

מערכת הזיכרון לטווח קצר מסוגלת לשמור מעט נתונים החשובים להווה בצורה מדוייקת. חזרות שומרות את המידע פעיל במוחנו ונגיש לשליפה. בלי החזרות, המידע נשכח ונעלם במהרה. הזיכרון קצר-הטווח מאפשר לזכור דברים בהווה על מנת להגיב אליהם ביעילות. למשל – לזכור שאלה בזמן שהיא נשאלת, על מנת לענות עליה.

זיכרון ארוך-טווח

מערכת הזיכרון ארוך הטווח מאפשרת לשמור פרטי מידע רבים מאוד, אשר יכולים לתרום לתגובה יעילה יותר בעתיד. מדובר בפרטים אשר נשארים מועילים בטווח הארוך – ימים, שבועות ושנים. השמירה בזיכרון ארוך-הטווח מושפעת מרלוונטיות המידע, מעוצמת החוויה בעת רכישתו ומהיכולת שלנו לשייך את המידע החדש לעיקרון כללי שאנחנו מכירים.

מה הקשר בין סוגי הזיכרון להוראה ולמידה בבית הספר?

מחקרים מראים כי ההבדלים בין שני שני סוגי הזיכרון הם מהותיים ומחייבים שיטות למידה אחרות לגמרי:

• למידה מבוססת שינון, בה מבצעים מספר רב של חזרות רצופות, תורמת לביצועים גבוהים מאוד בטווח הקצר, אך לביצועים נמוכים מאוד בטווח הארוך.
• למידה מאומצת, המדגישה יצירת קישורים מבוססי משמעות לתחומים נוספים, ניסיונות מאומצים לענות על שאלות ולפתור בעיות בהקשרים מגוונים, תורמת לביצועים טובים מאוד בטווח הארוך, אך היא יעילה פחות מלמידה מבוססת שינון עבור ביצועים בטווח הקצר.

בתרשים הבא ניתן לראות דוגמה מצויינת ובהירה לתוצאות מחקר שמדגים את ההבדל העצום בין היעילות של שיטות למידה בטווח הקצר ובטווח הארוך:

אין ספק שאת מרבית חומרי הלמידה אנחנו שואפים שהתלמידים יזכרו לטווח הארוך, על מנת שישמשו אותם לאורך חייהם האישיים והמקצועיים. מכאן שכדאי לכל מורה ללמד בשיטות המדגישות למידה מאומצת, מגוונת ומקושרת ככל האפשר, כמו גם לאפשר לתלמידים למידה המחייבת שימוש פעיל בידע דרך יישום בדרכים שונות.

אם כן, היכן הבעיה?

רבים מהמורים כבר משקיעים מאמצים ניכרים בפיתוח וביישום שיטות הוראה המעודדות למידה מאומצת ויעילה. יחד עם זאת, אנחנו עדיין מאוכזבים לא אחת מכך שתלמדינו לא זוכרים הרבה ממה שלמדו בעבר, ויותר מכך, אינם יודעים ליישם ולהשתמש בידע בהקשרים חדשים. כך שנראה שעל אף המאמצים, תלמידים רבים אינם רוכשים ידע מספק כמו גם אסטרטגיות למידה יעילות אשר ישמשו אותם בהמשך חייהם.

אני מציעה כי הדרך לפתרון היא בניתוח המצב תוך התמקדות בשלוש נקודות עקריות, הראשונה נדונה לעיל והאחרות יוצגו להלן:

1. קיימים הבדלים עמוקים (בדרך ובתוצאה) בין אסטרטגיות למידה לטווח קצר ולטווח ארוך.
2. לדרך ההערכה המקובלת (דהיינו מבחנים) השפעה לא-רצויה על בחירת אסטרטגיות למידה על ידי התלמידים.
3. יש להתייחס להערכה כחלק אינטגרלי מתהליך הלמידה, שמטרתו למידה יעילה לטווח הארוך.

כיצד מבחנים משפיעים על אסטרטגיות הלמידה שתלמידים בוחרים?

מבחנים נועדו לשמש ככלי הערכה לטיב הלמידה ולכן הם נערכים מיד בסיום תקופת למידה. בפועל, המבחנים מהווים מוטיבציה עיקרית לתהליך הלמידה, ותלמידים יבחרו באסטרטגית למידה אשר תבטיח להם הצלחה במבחן. בואו נבחן את הגורמים המשפיעים על בחירה זו מנקודת המבט של התלמיד, ונשווה בין השפעה של מבחן הנערך בטווח הקצר לזו של מבחן הנערך בטווח הארוך (הטבלה בהמשך מסכמת את התובנות שלהלן):

תלמידים רבים עוברים על חומר הלמידה בימים שלפני המבחן משננים אותו, באמצעות קריאה  חוזרת, סיכום או הדגשה. בדרך למידה זו, התלמידים נפגשים שוב ושוב עם החומר והוא הופך להיות מוכר יותר יותר. היכרות זו מעוררת הרגשה פנימית טובה של שליטה בחומר. תחושה טובה זו תוכיח את עצמה לנוכח ביצוע טוב מאוד במבחן שיערך בטווח הקצר (ביום המחרת למשל). ההצלחה במבחן מעודדת את הלומדים להמשיך ולנקוט בגישת הלמידה הזאת גם בעתיד.

ומה בנוגע לתלמידים הבוחרים באסטרטגיות של למידה מאומצת, כמו מענה על שאלות ללא שימוש בפיתרון, הגדרה עצמאית של מושגים, סיכום ללא חומר פתוח או ניסיון לענות על שאלות יישום מחוץ להקשר הנלמד? האם מבחנים עוזרים לנו לעודד אותם להמשיך ולנקוט בדרכים אלו בעתיד?

ברור לכולנו שלמידה מאומצת דורשת הרבה כוח רצון, מאמץ קוגניטיבי ובעיקר מאמץ רגשי, הכרוך בהתמודדות עם טעויות וחוסר יכולת להשלים משימות, שהם חלק בלתי נפרד מדרך למידה זאת. לכן התחושה בזמן הלמידה לא תמיד טובה וההתחושה הפחות טובה אף עלולה לקבל חיזוק לנוכח מבחן קצר-טווח, שכן ישנו סיכוי סביר שהתלמידים אשר שיננו יצליחו יותר מהתלמידים שלמדו למידה מאומצת. הדבר עלול להוביל את התלמידים שבחרו בלמידה מאומצת לתהות, ובצדק, האם המאמץ היה שווה...

היתרון בלמידה המאומצת יתגלה רק במבחן ארוך-טווח. במבחן כזה תלמידים שנקטו באסטרטגיה מאומצת יצליחו הרבה יותר מתלמידים שבחרו לשנן. הבדל זה היה אמור לעודד בחירה עתידית באסטרטגיות המאומצות, כפי שהיינו רוצים. לצערנו, התהליך הזה אינו צפוי להיות משמעותי מספיק, משום שהזמן הארוך שעובר בין הלימוד למבחן לביצוע בו, מקשה על הלומדים לעשות את הקישור בין הלמידה המאומצת להצלחה. באופן טבעי, קישור בין סיבה לתוצאה הוא חזק כאשר הן קרובות זו לזו בזמן וחלש ככל שגדל המרחק הזמן בינהן. מכאן שמבחנים שנערכים בטווח הארוך, יעילים מאוד מבחינה קוגניטיבית, אבל אינם יעילים בהיבט הרגשי והמוטיבציוני שמעודד תלמידים ללמוד למידה מאומצת ומעמיקה.

כך שמסיבה זו ומסיבות פרקטיות נוספות, מעבר של מערכת החינוך למבחנים שיערכו שבועות או חודשים אחרי תום הלמידה אינו הפתרון שאנחנו מחפשים.

מה הפיתרון?

יש להתייחס להערכה כחלק מתהליך הלמידה, שמטרתו למידה יעילה לטווח הארוך.

כפי שראינו, למבחנים ולרגשות שמלווים אותם, יש תפקיד מכריע בבחירת אסטרטגיית הלמידה. אנחנו גם יודעים מהן האסטרטגיות שהיינו מעוניינים לחזק, ואף עובדים קשה על מנת להקנות אסטרטגיות יעילות במהלך השיעורים. הבעיה היא שמבחנים במתכונתם הנוכחית (חד פעמיים ומיד בסוף הלמידה) מעודדים את המשך הבחירה באסטרטגיות השינון הלא רצויות  ומקטינים את הסיכוי שתלמידים יבחרו באסטרטגיות מאומצות ורצויות. לכן, עלינו להתייחס למבחנים כחלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה, מבחנים אינם "רע הכרחי", הם כלי למידה רב עוצמה – אם רק נשכיל להתייחס אליו ככזה. השימוש במבחנים לצורך הערכה, תוך התעלמות מהערך שלהם בתהליך הלמידה, מוביל בדיוק לההפך ממה שאנחנו מנסים להשיג במהלך השיעורים.

לכן, אני לא מתנגדת לשימוש במבחנים, אבל טוענת שהאופן בו אנו עושים בהם שימוש, ברוב המקרים, עומד בסתירה לתהליך למידה משמעותי – אשר מעניק לתלמידים ידע, תובנות וכלים שישמשו אותם בטווח הארוך, בחייהם בעתיד.

מה עושים?

הדרך ליישום שיטתי במערכות חינוך מחייבת שני צעדים בסיסיים – פיתוח מודעות ופעולה לשינוי:

1. פיתוח מודעות

למעשה, כל המאמר עד לרגע זה, עסק בפיתוח מודעות: להבדלים בין תפקודן של מערכות הזיכרון לטווח הקצר והארוך, להבדלים המהותיים בין יעילותן של אסטרטגיות למידה שונות, ולבסוף - לדרכים שבהן מבחנים בטווחי הזמן השונים משפיעים על הצלחת הלומדים, כמו גם על הרגשות שלהם ועל המוטיבציה שלהם לבחור בעתיד באסטרטגיה יעילה.

באמצעות פיתוח מודעות כזו ופיתוח אסטרטגיות יעילות באופן מכוון ומודרך, נוכל לגרום לתלמידים ומורים רבים לעודד למידה איכותית.

מעניין לשים לב כי מורים רבים בוחרים, באופן אינטואיטיבי או על סמך ניסיונם, בדרכים יעילות להוראה. פיתוח המודעות אצלם יכול לנטוע ביטחון בדרכם, לאפשר להם לאפיין את החלקים היעילים ולהרחיב אותם, ואף להפיץ אותם בקרב חבריהם למקצוע.

באותו אופן, גם תלמידים בעלי הישגים אקדמיים מעולים בוחרים באופן אינטואיטיבי באסטרטגיות למידה יעילות מאוד, אך הם אינם מודעים לאופן שבו אסטרטגיות אלו תורמת להצלחתם – הם יכולים לטעון שהם "לא לומדים למבחן", אך בפועל כל האינטראקציה שלהם עם חומר הלימוד מבוססת על שאילת שאלות (את המורה בשיעור ואת עצמם), יצירת קישורים לנושאים אחרים (מתוך סקרנות וחקרנות), ואימון בשליפה מאומצת (למשל בזמן שהם מסבירים לחברים או פותרים מבחנים).

דרך פיתוח המודעות ופיתוח אסטרטגיות למידה יעילות, אנחנו יכולים לתת לכלל התלמידים ולכלל המורים את מה שהמורים הטובים ביותר והתלמידים הטובים ביותר כבר מבצעים! כך נוכל לצמצם פערים, לאפשר לכל התלמידים להצליח יותר, וגם לצייד אותם בכלים שיאפשרו להם ללמוד ביעילות לאורך כל חייהם.

2. שינוי גישת ההוראה: בחינה כחלק מתהליך הלמידה

אין ויכוח שלמבחנים יש מטרות חשובות מאוד בתחום ההערכה, אך אין זה נכון להעדיף מטרות אלו על פני המטרות בתחום הנעת הלמידה. טענתי היא כי עלינו לתכנן פרטי בחינה כך שיענו קודם כל על מטרות ההוראה (באופן כללי - רכישת ידע ומיומנויות אשר ישמשו את התלמידים בטווח הארוך), ואז למצוא את הדרך להשתמש במידע הנצבר גם לצורך הערכה.

עלינו לשאוף לפיתוח תוכניות לימוד אשר משלבות משימות הערכה כחלק מתהליך הלמידה השוטף. המשימות יכללו שאלות בסגנון מבחנים כמו גם מטלות בסגנון הערכה חלופית. הרעיון הוא ליצור משימות שיכללו את סך הידע והכלים שאנו רוצים שהתלמידים ירכשו, לפרוס אותן לאורך כל תקופת הלמידה ולהשתמש בהן במקום המבחנים. משימות ההערכה יעודדו למידה מאומצת, קישורים לנושאים אחרים ולידע שנלמד בעבר הקרוב והרחוק (כאן נכנס חיזוק הזיכרון ארוך-הטווח!). המטלות ישימו יותר דגש על תהליך למידה מאומץ, מאשר על תשובה נכונה, וכמובן שיענו על מטרות הוראה רבות בהתאם לצורך.

מטלות רבות כאלה כבר קיימות, אבל הן לא מקבלות מספיק משקל ותשומת לב בצילם של המבחנים. לצערנו, הבעיה מחמירה ככל שהתלמידים מתבגרים ומתקדמים בלימודיהם. מה יקרה אם נוותר על המבחנים, לטובת עוד ועוד מטלות למידה מעניינות, אשר דורשות את המיומנויות, הידע והחשיבה היצירתית אשר אנו מעוניינים להנחיל לתלמידים? המיקוד יעבור למטלות הללו, מירב ההשקעה והמאמץ יופנו אליהן – ונקבל למידה משמעותית ועמוקה, אשר מחזקת את מה שאנחנו מעוניינם לחזק ומשאירה את למידת השינון המיותרת הרחק מאחור. שימוש בטכנולוגיה קיימת ועתידית כבסיס שעליו בונים את המטלות, יאפשר איסוף מתמשך של מידע לגבי פעילות כל אחד ואחד מהלומדים – מה שיאפשר הערכה קלה, מותאמת ותקפה. כך, תהליך ההערכה (דהיינו מבחנים) יפסיק להיות מנוע עיקרי ללמידה (לא יעילה) כפי שהוא כיום, ויהפוך לתוצר לוואי חיובי של תהליך למידה יעיל ואיכותי.

קיימות דוגמאות מעניינות ליישום למידה מהסוג הזה (למשל עבודתו החינוכית של פרופ' אריק מזור – קישור להרצאה), וקיימים גם כלים טכנולוגיים שיכולים לעזור ביישום יעיל יותר (למשל: Socrative, Kahoot!), מה שנותר לאלו מאיתנו המאמינים בשינוי הוא להפוך את האנקדוטלי לזרם מרכזי.

האם צפויות בעיות? קשיים בדרך? טעויות אפשריות? לא מעט! הם חלק מהתהליך ואין כל כוונה להתעלם מהם. חישבו על זה כך: אם כמורים אנו שואפים להנחיל לתלמדינו תרבות של השקעה, מאמץ ולמידה מטעויות,  בשאיפה לקצור פירות בטווח הארוך – בעצם התעוזה לנסות נתיב חדש בעצמנו – בהגדרה מחודשת של דרכי ההערכה, נוכל לשמש להם דוגמא ומודל לחיקוי באופן שבו אנו פועלים בשדה המקצועי שלנו.