לקדם מצוינות
האם מומלץ לבקש מהילד להכניס את הטלפון שלו לתיק? לא בטוח שהתשובה היא "כן".
בעידן הנוכחי מתקיימים להם במקביל שני ממדים של חיים: העולם הפיזי והעולם הווירטואלי. "כדור המטאור הטכנולוגי" שפגע בעוצמה בעולם לפני כ-10 שנים, חילק את האנושות לזנים חדשים ושונים. תחילה אציג את תמונת המצב שנוצרה בעידן החדש, על ידי שימוש במודל ה"ילידים-מהגרים", לאחר מכן אסביר על שיטה אסטרטגית חדשה בשם "ההפסקה הטכנולוגית" אשר פותחה בארה"ב ומומלצת לשימוש בתחום החינוך והפיתוח אישי.
אז מה בעצם קורה בעולם שלנו? הרי ברור לכולנו שהעולם השתנה וגם האנשים החיים בעולם נראים קצת אחרת. מודל מעניין שנתקלתי בו לאחרונה עושה חלוקה בין "ילידים" (מקומיים) לעומת "מהגרים" (חיצוניים) לפי מודל זה מי שנולד בשנות ה-90 ואילך, נולד לתוך מציאות דיגיטלית ולכן זכה לכינוי "יליד הדיגיטל". לעומת זאת, מי שהעולם הדיגיטלי נגלה אליו במהלך חייו, הוא למעשה "מהגר בעולם הדיגיטלי". על פי המודל, עבור ה"מהגרים הדיגיטליים", השימוש במכשיר הסמארטפון הוא בעיקרו למטרות איסוף מידע, אלו נכנסים לסמארטפון כדי לבדוק את תוצאות הכדורגל או המניות, מיילים וכדומה. לעומת זאת, עבור ה"ילידים הדיגיטליים", הנייד הוא כלי תקשורת מרכזי עם העולם. "ילידים" אלו משתמשים במכשיר הסמארטפון לטובת פעולות, כגון: פייסבוק, אינסטגרם, הודעות וכן הלאה, על מנת לנהל צרכים חברתיים. הם לא רואים בטכנולוגיה "כלי", אלא דבר מה הקיים תמיד, באופן הדומה לזה ש"המהגרים" רואים אוויר.
למה אתה מתקשר אלי? תשלח הודעה!
כאשר ה"מהגרים" ו"הילידים" נפגשים לצורכי התקשרות, בדגש על מוסדות החינוך, נוצר פער משמעותי ואפילו תסכול. על מנת להסביר את הפער, אשתמש בדוגמא בא אני נתקלת מידי פעם כמתרגלת באקדמיה: סטודנטים בני 40 רוצים את המייל שלי (כדי לקבוע איתי פגישה או שיחה) וסטודנטים בני 20 רוצים את מספר הנייד שלי כדי לשלוח לי הודעות בוואטסאפ, או לחילופין את השם שלי בפייסבוק לצורכי צ'ט. לא פעם ולא פעמיים שמעתי את עצמי ממלמלת בזמן התכתבות עם סטודנט: "אולי פשוט תתקשר ונדבר על זה, במקום להתכתב הלוך ושוב..."
אז מי צריך להתאים את עצמו למי? אני לא טוענת שרק מחנכים צריכים להתאים את עצמם לתלמידים או להפך, ההתאמה או הגישור צריכים להתקיים באופן הדדי. לנושא ה"גישור" אני קוראת "הענקת מתנות ל'ילידים'" ועל כך ארחיב במאמר הבא.
פתרונות "פלסטר" או שינוי תפסתי?
הפער הבין דורי הוא ההסבר העיקרי להיווצרותם של הקשיים והאתגרים מולם אנשי חינוך ניצבים כיום. אגב, פער בין דורי היה תמיד מקור לקשיים בעולם החינוך, אבל כיום חוקרים מצביעים על פער עצום הגדול בהרבה (פי 3) מהפער בתקופות הקודמות.
ל"לקוחות החדשים" של מערכת החינוך, יש יכולות מתוחכמות מאוד בכל מה שקשור לעולם הדיגיטלי והסייבר, מה שלרוב מחייב את המחנכים לשנות את סגנון ההוראה שלהם, על מנת לייצר עניין ואתגר. חלק מהשיטות המיושמות כיום על ידי אנשי חינוך (כגון: לשלוח תלמידים לראות סרט ואז לדון בו בכיתה ו/או ליצור סביבה טכנולוגית ועדכנית) הן בגדר "פלסטרים" בלבד להתמודדות עם העידן החדש. התמודדות יעילה תהיה שינויים אסטרטגיים בגישה ובתפיסה של ה"מהגרים" כלפי ה"ילידים".
ההמלצה שלי היא להקטין את ההתעסקות בשאלה "איזה צורת התקשרות היא נכונה ובריאה יותר לנפש האדם", ולהגדיל את השיח על הבנת צורות ההתקשרות. אותו סטודנט שמתכתב איתי בווטסאפ מעדיף את סגנון ההתקשרות "כתיבה" מפני שהוא נולד לתוך סגנון זה – הבנה זו הנה קריטית להצלחת הגישור. גם אני בילדותי נהגתי לשוחח בטלפון עם חברה שגרה קומה מעלי ואמא שלי המליצה לי פשוט לעלות לדבר איתה פנים אל פנים כי זאת צורת ההתקשרות ה"בריאה והנורמלית" יותר. אבל בכל זאת אני העדפתי טלפון כי לי זה הרגיש הגיוני, יעיל ונוח יותר.
אם נחזור לשיח של מורה מול תלמיד, אני ממליצה לכבד ולעבוד עם צורות התקשורת הנוכחיות של ה"ילידים", להבדיל מבניית מהלכים לשינוי צורות אלו. על ה"מהגרים" לנסות לחשוב על מתנות מ"העולם שלהם" שאותם הם יכולים להעניק ל"ילידים", כגון: הצעות לצורות תקשורת ישירות (עם קשר עין), התנהלות בין אישית אמפתית ועוד..
אם כן מה מורים יכולים לעשות ברמה יישומית, כדי להתחיל את תהליך הגישור כבר החל ממחר?
שיטת ה"הפסקה טכנולוגית" ("tech break")
אסטרטגיה זו פותחה על מנת לנסות להתמודד ביעילות עם הסחות טכנולוגיות, ובמקביל על מנת לשפר תקשורת בין הדורות וליצור קשב. ניכר כי "ילדי הדיגיטל" לרוב מוסחים ממשהו, בין אם מדובר בהסחה פנימית או הסחה חיצונית. מטרת העל של השיטה הנה לאפשר ל"ילדי הדיגיטל" להיות במצב של זרימה ומיקוד. אפשר גם לקרוא לזה מצב של "מונו-טסקינג": התעסקות בפעילות אחת בלבד, למשך יותר מ-15 דק.
איך זה עובד?
1. בתחילת השיעור מורה מבקש/ת מהתלמידים בכיתה להוציא את הנייד מהתיק, להציץ בו למשך 2 דקות, ואז להעביר למצב שקט ולהפוך את הנייד כאשר הוא נשאר על השולחן, במצב גלוי. אפשר גם להכניס את הנייד לתיק, אך ההמלצה להשאיר את הנייד הפוך (מסך כלפי מטה) ובטווח ראייה, היא המלצה המתבססת על נתונים נוירולוגים ופסיכולוגים ברורים, אשר מכירים בצורך של אותם "ילדי-דיגיטל" לראות את המכשיר בטווח ראייה.
2. יש להסביר לכיתה מתי תתאפשר להם הפסקה דיגיטלית ומה תהיה אורכה. לדוגמא: בעוד 15 דקות, אנו נקיים הפסקה של 2 דקות להתעדכנות בנייד (התחברות לעולם הווירטואלי). לאור הנתונים שיש בידיי, מומלץ להתחיל את משך זמן הניתוק מהסלולרי ב-15 דקות, ולהעלות את הזמנים, בהתאם לחשיפה של המשתתפים לשיטה, על מנת להרחיב את יכולות המיקוד והזרימה, אך לא יותר מחצי שעה.
שיטה זו בנויה גם לאימון עצמי של מונו-טסקינג, עבור כל גיל. כך למשל, ברגעים אלו ממש, כאשר אני כותבת מילים אלו, אני עצמי נמצאת בתוך שיטת ה"הפסקה הטכנולוגית". עברו 18 דקות, ובעוד 12 דקות אשמע צפצוף של הסטופר, אשר יאפשר לי להציץ בנייד ולהתחבר לעולם הסייבר. חלקכם בוודאי חושבים למה לי לעשות זאת? הרי שקיים סיכוי סביר שלא חשבתי כלל על הנייד, ועכשיו כשהשעון יצפצף, הדבר יקטע אותי ויפריע לי לכתיבה וליצירה. אם כן, אציין את הנתון כי רובנו כיום (צעירים ומבוגרים כאחד) חשים צורך להתעדכן בכל 15 דקות בממוצע בנייד, גם אם אנו עסוקים מאוד בתוך מטלה.
ולסיום , מדוע חושב לעודד "מונו-טסקינג" ו/או לעשות שימוש בשיטה?
כאמור, בראש ובראשונה השיטה משפרת את התקשורת הבין אישית: מורים אשר מעדיפים העברת מסרים באופן מילולי, תוך שמירה על קשר עין, יוכלו להשיג זאת באופן יעיל יותר בעבודה עם "ילידי הדיגיטל", כאשר הם מנטרלים את המתח סביב השימוש או ההצצה בנייד והצורך להתעדכן.
שנית, מצב של מיקוד (קרי מונו-טסקינג), נמצא בקורלציה גבוהה עם יצירתיות, פיתוח דמיון וקבלת החלטות ועל כן יש חשיבות קריטית לעודד ולפתח מצבים אלו.
אני באופן אישי עושה שימוש בעיקרון עבודה זה בישיבות עסקיות וכן בישיבות הנהלה. הקולגות שלי מכירים את השיטה ומשתפים אותי כי בזכות השיטה הזאת הם מצליחים להתרכז טוב יותר. אגב, כאשר אני פונה לאנשים ומבקשת מהם לבצע את שלבי שיטת ה"הפסקה הטכנולוגית" אני רואה כי הם מרגישים מעט חוסר נוחות מהבקשה, אך ברור לי כי אי-הנוחות היא לא מהבקשה שלי, אלא מתחילתה של הכרה במצב החדש בו אנו חיים כיום.
מחליטים לבצע את שיטת ההפסקה הטכנולוגית בכיתה? ספרו איך זה עבד!
