האם אנחנו באמת מכירים איך ועל מה התלמידים שלנו חושבים?

אוגוסט. חם ולחוץ. מרוץ אחרי הזמן. ילדים. קייטנות. קורס קיץ בתואר השני. חודש אוגוסט היה  לחוץ לא רק בשל המחסור בזמן וריבוי המשימות, אלא גם כי בעוד כמה שבועות תיגמר תקופה אחת ותתחיל תקופה חדשה, מרגשת אך קצת מלחיצה, התקופה שבה אהפוך למורה בתיכון. קשה להפסיק לחשוב איך התלמידים יהיו? מה הם יחשבו עליי? מה אני אחשוב עליהם? האם הם ירצו להכיר אותי באמת? ללמוד ממני? להקשיב? מתוך עניין ולא מתוך חובה? איך אצליח ליצור אצלם את התחושה שאני באמת מתעניינת בהם? בנקודת מבטם ובהשקפת עולמם.

את כל החששות האלה הצליחו להסיר שני מרצים מקורסים שונים, באותו הקיץ.

שני המרצים רצו את תשומת הלב שלנו, לא מתוך חובה אלא מתוך עניין, רצון וצורך אמיתי שלהם בנוכחות שלנו. אחת מהן היא ד"ר אורית פרנקו ממכללת בית ברל, שהשיגה את העניין והחיבור שלנו בדרך מקורית.

המשימה הראשונה שלנו בקורס הייתה לשלוח מייל אישי אליה ובו אנחנו מתבקשים:  להכיר את עצמנו, לתת לעצמנו מקום, לכתוב על תפיסת עולמנו, על נקודת מבטנו. לכתוב את הפרשנות שלנו על עצמנו. בלי ציון, בלי שיפוטיות, לפני כל דבר אקדמאי, מתוך רצון אמיתי שלה  להכיר אותנו.

מנקודת מבטי זאת המשימה הכי חשובה שניתנה לי בכל לימודי האקדמאים. היא נתנה לי תחושה של נראות בתוך בליל המחקרים, הספרים והסטודנטים במכללה הגדולה. היא אפשרה לי לייצר לעצמי תבנית חדשה.

לפעמים במרוץ החיים התבניות שאנו בוחרים להכניס לתוכן את הפרשנות שלנו על הדברים, בין אם על עצמנו ובין אם על אחרים, הן אותן תבניות שצועדות איתנו כבר שנים, שכולם מכירים. לפעמים אנחנו בוחרים במוכר ובידוע כי הלא נודע  קצת מפחיד. אנחנו עושים זאת לא מתוך רצון לפגוע אלא כי פשוט לא שמנו לב. תבניות ישנות הן הבסיס שמתוכן נוכל לצמוח. יש מקום חשוב לתבניות הישנות כי הן הבסיס לתבניות חדשות.

ד"ר פרנקו  בחרה שלא  להכניס אותנו לתבניות הקיימות, אלא לגרום לנו ליצוק את עצמנו לתבנית שמתאימה לנו, ואם אין כזאת – לגרום לנו לייצר בעצמנו תבנית המתאימה  למידותינו, תבנית שתאפשר לנו לצמוח ולגדול.

המטלה הזאת גרמה לי לחשוב: כל יום אנחנו מביטים ומפרשים את עצמנו ואת האחר. אבל איך אנו מביטים? חשבתי על האנשים החדשים והישנים שמלווים אותי בחיי. אנשים יקרים שגרמו לי להביט על עצמי. להתחיל להאמין בעצמי ולהבין שאני יכולה לצאת מתבנית הבסיס, לקחת את כל מה שספגתי ממנה, לשמר אותה וליצוק לעולם תבנית חדשה, שתיתן לי מקום חדש לצמוח ולהראות את מי שאני. לאנשים אילו שאני שומרת קרוב ללב, כמשפחה, ולהורי שאני מוקירה יום יום תודה.

כאמא לשני ילדים, אני מנסה לתת להם את התחושה שהכוח שטמון בהם הוא אין סופי. כך אני בוחרת להביט בהם ורוצה לגרום להם לראות את עצמם.

לפני שנה וחצי החלטתי שאני רוצה לנסות לתת את מה שאני נותנת לילדי הפרטיים, לבני הנוער, כמורה מתחילה לאזרחות בתיכון "הרצוג" בכפר סבא, בית ספר שממש מרגיש כמו בית. בתיכון צוות מקצועי בעל ידע רחב, צוות פתוח שנותן ומאפשר לי להגשים את חלומותיי ולממש את הסיבה שאליה הגעתי לעולם החינוך - ללמד בני נוער בצורה יצירתית.

עם מיליון חששות, עם התבניות הישנות, התבניות החדשות ועם הזיכרון מהמשימה המכוננת, התחלתי את השנה. ידעתי שאבקש בקשה דומה לזו שביקשה ממני ד"ר אורית פרנקו כעת אני מתלמידיי; בקשתי הראשונה מהם הייתה לשלוח לי למייל מהו לדעתם אזרח טוב ומה הם רוצים שאדע עליהם.

במשימה הזאת רציתי ללמוד על עולמם, ניסיתי לייצר ולבנות אצלם אמון, המבוסס על כך שכבר מההתחלה אני מתעניינת בהם כאנשים, בנקודת המבט ובפרשנות שלהם את העולם ולא רק בציונים שלהם.

אני מודה, חלקם היו ספקניים ולא כולם זרמו עם האתגר. אבל אני מאמינה גדולה בתהליכים, ושבדרך לא מוותרים.

שנה שלמה שבה למדנו יחד הגיעה כמעט לסיומה (למדנו יחד – אני והם, אני מהם ומקווה שגם הם ממני). כמעט בכל הזדמנות במהלך הלמידה, עצרתי לשאול את התלמידים על נקודת מבטם, לפתח דיון ולבדוק עד כמה הם פתוחים בתפיסותיהם בכל הנוגע לדעות ולמחשבות של חבריהם כמו גם לשינוי התפיסה שלהם אודות האחרים.

ביקשתי ללמד אותם שכל אחד מביט ומפרש אחרת, בהתבסס על מה שעיניו פוגשות במהלך חייו, כשהמשותף הוא שלכולם יש את יכולת הבחירה להיות קשוב לאחר ולתת מקום לנקודת המבט שלו על מה שכבר עיצבנו את דעתנו והפרשנות שלנו עליו. לתת מקום לאחר וכך להאיר גם את נקודת מבטנו.

הייתה לי סיבה נוספת לעשות זאת: אני יודעת היטב שלפעמים הדרך בה אנחנו מביטים ושופטים את עצמנו מקבעת בלי סיבה את מה שאחרים חושבים עלינו: לפעמים אנחנו מפחדים לומר באמת את מה שאנחנו חושבים, רוצים מאמינים  ומרגישים. לפעמים אנחנו כל כך מפחדים ממה יחשבו עלינו אז מראש מוותרים ולא מביעים את נקודת מבטנו הפנימית והאמתית.

לפעמים, מתרחש רגע בחיים, שבו נקודת המבט והתבנית שלנו על עצמנו ושל האחרים אודותינו משתנה. הרגע הזה יכול להיות מפחיד, מרגש ומבלבל, אך הוא רגע מכונן, רגע בו אנחנו צומחים ממנו ועולים. רגע שבו לפתע אנשים מביטים בנו בצורה אחרת מזו שהביטו וחשבו עלינו כל החיים, רגע שבו אנו חושבים על עצמנו אחרת ממה שחשבנו כל החיים.

היה לי חשוב לאפשר לתלמידיי את הרגע הזה, כי בעוד שלכולנו הוא רגע עוצמתי ומכונן, עבור בני נוער, לדעתי, הוא עוצמתי הרבה יותר.

מתוך כל אלו בחרתי לאתגר את כיתת י"ב שלי, תוך קריצה לעולמם שלהם – עולם התיעוד והצילום בסלולארי. לעיתים קרובות הם מתעדים, אבל קצת מתביישים לכתוב באמת את מה שהם מרגישים. בחרתי לנצל את האהבה המשותפת שלי ושלהם לצילום וכך נולד #אתגר_נקודת_מבט.

במסגרת האתגר, כל תלמיד התבקש לשלוח למייל שלי תמונה שהוא בחר לצלם. כל תמונה (עדיפות לתמונה שאינה מגלה את זהות המצלם). ההנחיה היחידה הייתה לשמור על כבוד המצולם והמצלם, ולצרף לתמונה את הפרשנות של התלמיד לתמונה: מה הוא הרגיש כשהוא צילם, מה היא מסמלת עבורו, מה הוא הרגע שגרם לו לצלם אותה, מה הוא חושב עליה, מה הוא חושב שיקרה עם המצולמים בהמשך - אחרי שהתמונה צולמה ועוד... פרשנות מנקודת מבטו.

הפעם, הייתה לי חוויה מתקנת ואף הופתעתי משיתוף הפעולה הרב וההתלהבות המהירה שהביעו התלמידים.

מתוך התמונות בניתי פעילות כיתתית: עבור כל תמונה יצרתי קוד QR שקישר אל הפרשנות. את התמונות תליתי בכיתה ולצדן הקוד, שבעזרת הסלולארי החכם התלמידים יכלו להגיע אליו.

בתחילת הפעילות כל תלמיד קיבל פנקסון קטן עם תמונה, ומילות השיר של יגאל בשן:

לצלילי השיר שהתנגן, התלמידים התבקשו להביט בתמונות ולרשום כל אחד לעצמו, מה היא הפרשנות שלו עבור כל תמונה וכמובן מי לדעתו צילם את התמונה. לאחר שכתבו לעצמם, התלמידים נחשפו לפרשניות של צלמי התמונות ולזהויות שלהם. הם גילו כי מי שחשבו שהיה הצלם בתמונה מסוימת אינו הצלם האמיתי, גילו נקודות מבט מפתיעות וצדדים שונים לגמרי לאותה התמונה וגם לתלמידים – חבריהם לספסל הלימודים. פתאום הם חוו נקודות מבט שונות מאותן תבניות שהיו רגילים לראות באמצעותן את בני כיתתם בשלוש שנים האחרונות.

חלק מהתמונות והפרשנויות תאמו אחד לאחד למי שצילם ופירש, והדבר היה מרגש לא פחות, שכן התלמידים הוכיחו ונכחו לדעת כי חבריהם מכירים אותם, שמים לב אליהם ומזהים את נקודות החוזק שלהם.

אני מודה כי גם אני נפעמתי מהפתיחות, המחשבה ושיתוף הפעולה של התלמידים הן בהכנות לפעילות והן ביום עצמו. המבט בעיניים שלהם אמר הכל, וכך גם ההדים שנשמעו אחרי השיעור.

למדתי הרבה מתלמידי השנה. למדתי בזכות האתגרים שהצבתי בפניהם ובזכות האתגרים שהם הציבו בפני. למדתי הרבה עליהם וגם על עצמי.

יותר מהכל למדתי כמה כוח וחשיבות יש לצורך שלנו ושל האחר להביע את נקודת המבט שנמצאת עמוק בכל אחד מאיתנו.

אז אני ממליצה - תשמרו על התבניות הישנות, תשתמשו בהן כבסיס על מנת ליצור תבניות נוספות שתואמות את הצורך של כל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע בזמן...

זאת הדרך שאני מצאתי כנכונה על מנת ליצור אמון בינינו לבין בני הנוער, כדי לשמר עולם מלא באהבה, כבוד, יצירה וצמיחה.

אני מזמינה אתכם להשתמש ברעיון כפרוייקט וליישמו עם לתמידיכם. לשאלות הנכם מוזמנים לפנות אלי.