נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
שמואל גוגול היה יתום שהגיע למוסדו של יאנוש קורצ'אק. בהגיעו למוסד שמע קול מפוחית מתנגן מהרחוב על ידי פולני עובר אורח. כאשר נשרו לגוגול מספר שיניים, במקום לקבל כסף כנהוג, הוא ביקש שתי מפוחיות והחל ללמוד לנגן בעצמו. במוסד רכש גוגול את מיומנות הנגינה אך קיבל גם הרבה מעבר למיומנות טכנית, הוא קיבל כלים לחיים ויכולת לעמוד בעת משבר. הכוח שקיבל במוסדו של קורצ'אק הוא אשר החזיק את גוגול בחיים במשך תופת השואה, כאשר ניגן בתזמורת המלווה את ההולכים לקרמטוריום 3, והוא זה שהוביל אותו לחנך ילדים וללמדם את רזי המפוחית לאחר ששרד. כחודש לאחר שהוזמן גוגול ללוות משלחת לציון 50 שנה למרד גטו ורשה, נפטר גוגול.
אילו עקרונות ניתן לראות בחינוך בתקופת השואה ורלוונטיים גם היום?
(קישורים ומקורות בתגובה הראשונה)
1. הלימוד כצורך
לעיתים התלמידים חשים כי הלימודים נכפים עליהם. נדמה לחלקם שאם היו יכולים לבחור -היו בוחרים שלא ללמוד. אולם, קורצא'ק כבר כתב בכתביו הפדגוגיים, כי תלמיד אולי אומר שהוא אוהב חופש, אבל בגילוי לב הוא יודה שהוא מעדיף להיות תלמיד. בשואה נתגלה פעמים רבות שהלימוד הוא לא מותרות אלא צורך פנימי ואמיתי. כך כתב נער בן 13 בהיותו בגטו וילנה: "לאחר היסוסים ומחשבות רבות, החלטתי לנצל כל רגע – אני צריך ללמוד, עדיין יש לי תנאים נאותים, לכן אסור לי להפסיק. הרצון ללמוד נהפך אצלי כמעין מעשה להכעיס כנגד ההווה, השונא את הלימודים, האוהב את העבודה, את העמל. לא, החלטתי, אני חי במחר ולא בהווה, ואם מתוך 100 ילדי גטו בגילי יכולים 10 ללמוד, חייב אני להיות בין המאושרים, חייב אני לנצל זאת. הלימודים נעשו לי יקרים עוד יותר מקודם" (מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי).
2. הספר כקרש הצלה
3. חינוך לערכים
אנשי החינוך עוסקים הרבה בערכים, לעיתים בגלוי ולעיתים הערכים מניעים דיונים באופן סמוי. ניתן היה לחשוב כי בתקופת השואה המאבק ההישרדותי לא נתן מקום למחשבות על ערכים. מסתבר הדבר שלא ניתן להפריד בין חינוך וערכים גם במקומות הכי מאתגרים. בחינוך המחתרתי בגטו התנהלו דיונים לגבי הערכים אותם יש להקנות לילדים. גם שם, ואולי דווקא שם, היה חשוב מי ילמד, איך ילמד ומה יעביר. יצוין כי הדיון אשר התרחש בנושא הערכים שצריכים להוביל את החינוך בגטו, שימש לעיתים קונטרה לערכים אותה ביטאה המכונה הנאצית. גם היום אנחנו תמיד מובלים מערכים, בין אם רואים זאת ובין אם הם מוסווים היטב. "בתקופת הגטו הראשונה התפתחה היאבקות תרבותית על אופיים ומהותם של בתי הספר, על מטרותיהם החינוכיות, הרכב מוריהם ותכניות הלימודים. זה היה מאבק על נפש הילד בגטו: מהן המטרות הלאומיות והציבוריות אשר לאורן יתחנך, והן יהוו את מטענו הרוחני, באם יצא לחופשי! מה המקום אשר יש לקבוע בבית הספר האחיד של הגטו לעברית, יידיש, ארץ ישראל, תנ"ך, קורות ישראל ותולדות ימי העולם; איזו תקופות וגיבורים, דורשים תשומת לב מיוחדת בהוראת הגטו?" (דבורזצקי, מארק, ״ירושלים דליטא במרי ובשואה", תל אביב, 1951, עמ' 217-216, ובתוך "שנות ראינו רעה", כרך ב', יד ושם, ירושלים, 2003, עמ׳ 130).
4. כוחו של מורה
כולנו מרגישים בצורה זו או אחרת את כוחו של המורה בימינו. אך לא תמיד אנו יודעים כי כוחו של מורה יכול גם לתת כוחות נפשיים ופיסיים לתלמידים במצבים קשים עד טרגיים. כך נזכרה שרה זלור-אורבך במורתה בגטו לודז' בהיותה בת 15: "זכיתי להתחמם באורה של מורתנו הנפלאה פ. זליצקה... בידיה עלה לפתוח לפנינו עולם חדש... היינו מגיעות אליה לשיעור. ושם, בדירתה העלובה, דלף הגג... מחמת הקור לא היינו פושטות את מעילינו... תוך כדי הישיבה הממושכת נרדמו רגלינו וגרמו לנו ייסורים, אולם לא העזנו לרעוש ברגליים ולרקוע, כי חבל היה לנו לאבד מילה אחת מן הדברים שהרצתה לפנינו... היא הקרינה עלינו מאוד באישיותה... אחר המגע איתה היה לנו קל יותר. היה לנו קל להתגבר אפילו על הרעב, להתאפק ולא לאכול את המנה שהייתה מיועדת ליום המחרת". (זכרונות מגטו לודז', הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"ד, 1964).
5. מנהיג כמתווה דרך
בתקופת השואה היו לא מעט מנהיגים אשר בהתנהלותם נתנו כוח רב לשומעי לקחם. אחד מהם היה הרבי מפיאסצנה אשר דרשותיו נרשמו בספר "אש קודש". רוב תלמידיו של הרבי נספו יחד איתו בשואה. אחד מתלמידיו שרד והתגלגל להיות מנקה רחובות בתל אביב. יום אחד פגש אותו הרב שלמה קרליבך והקשיב לסיפורו של האיש שאיבד הכול והגיע להיות מנקה בתל אביב. סיפר אותו האיש על משפט שהרבי מפיאסצנה היה חוזר ואומר: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים. הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו". דבר זה עמד לנגד עיניו של אותו מנקה באושוויץ, שאיבד את כל משפחתו, אך חיזק אחרים שסיפרו לו על אבדן יקיריהם. דבר זה עמד לנגדו בפעמים בהם רצה לשים קץ לחייו גם לאחר ששרד, והיה כמגדלור כשחשב על טובות שיכול לעשות ברחובותיה של תל אביב. (על בסיס סיפור "הגיבן הקדוש" של הרב שלמה קרליבך).
6. מסירות
אין ספק שדמותו של יאנוש קורצ'אק מהווה מופת לדורות הבאים בכל הנוגע לחינוך. דומני שההילה שזכה לה היא לא רק בזכות משנתו החינוכית המפוארת, אלא בעיקר בזכות מסירותו שהייתה לשם דבר. מסירות שבאה לידי ביטוי במלחמה על השגת אוכל לבית היתומים, מאבק מורלי על שימור התרבות והפצתה וכמובן הליכתו למיתה עם הילדים בראש מורם על אף האפשרות להינצל. יד ימינו סטפניה וילצ'ינסקה גם ראויה להיזכר בהקשר זה ובכלל. דמותו של קורצ'אק היא דמות מורכבת ולא תמיד הייתה צבועה בהילה של קודש, אך גישתו החינוכית ומסירותו ברגעי האמת עולות על הכול ומהוות מופת לנו. כך מתוארת הליכתם של הילדים בחיבור העלום "חורבן וארשה": "דבר נפלא התרחש: מאתים ילדים לא צעקו. מאתים הנפשות הטהורות, שנדונו למוות, לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר, הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם, על יאנוש קורצ'אק, שיגן עליהם וישמרם.....יאנוש קורצ'אק, ללא כובע, חגור חגורת עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתים ילדים לבושים בגדים נקיים ומסודרים, מובלים אל העקדה....הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים והפעם גם יהודים. השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם....אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו". (להרחבה על קורצ'אק ניתן לקרוא במאמר שפורסם באתר זה).
כפי שניתן לראות, החינוך עליו אנו מדברים, לא רק היה נחלתם של אנשי מקצוע. מדובר במורים ומורות, מנהלים ומנהלות, מנהיגים ומנהיגות, מדריכים ומדריכות בתנועות הנוער, הורים ואף נערים ונערות אשר השכילו להבין את כוחו של החינוך כנותן כוח נפשי, פיסי ומוסרי בתקופה בה החושך שולט. בדקות בחינוך, גם ברגעים קשים, מהווה מגדלור עבורנו גם היום, בתקופה בה לעיתים נדמה כי המחלוקות גוברות על העיקר - ״לתקן את העולם, פירושו לתקן את החינוך״.
מכירים דוגמאות נוספות לחינוך בתקופת השואה? נשמח שתשתפו אותנו בתגובות.
