ענישה? כל כך שנה שעברה!

אני מזמינה אתכם למסע בזמן. בואו נקפוץ כמה שנים אחורה, נביט בתמונה של כיתת לימוד נורמטיבית. לכאורה הכל נראה כרגיל – כמעט כמו היום; שולחנות, תלמידים, מורים שמלמדים וכמובן גם כמה תלמידים שמפריעים.

אז איך המורים של פעם התמודדו עם ההפרעות?

המורים בתוך מכונת הזמן שלנו, בכיתת לימוד נורמטיבית בעבר, השתמשו בשיטה אחת ועיקרית בתגובה להפרעות: התשובה הברורה הייתה ענישה, פיזית או מנטלית.

אבל אם נחזור שניה להווה, נבין שגם כיום, כמה עשורים אחרי, בכיתות הלימוד עדיין מתמודדים עם הפרעות בעזרת ענישה (כמובן שלא פיזית).

מהמסע הקצר שלנו בזמן אנחנו יכולים להבין בקלות כי הפרעות ובעיות משמעת הן אינן בעיה תקופתית. הן קיימות בכל תקופה. מחקר שנערך באוניברסיטת West Georgia שבארצות הברית, על ידי היילדי פארטון בשנת 2008, עוסק בהפרעות בשיעורים. הנתונים במחקר הראו ש- 60% מסטודנטים מדברים בשיעורים. כלומר- ניתן לראות שהפרעות הן נורמה, אפילו אחרי בית הספר, כאשר התלמידים בוחרים להיות בשיעור.

נעה שיר כתבה כתבה מעולה בנושא, ובהמשך לדבריה אני רוצה להציע את הרעיון שייתכן כי בעיות משמעת נובעות מאופן התמודדות שגוי איתן. אולי הענישה היא לא הפתרון הנכון, אם ההפרעות ממשיכות? הענישה היא אולי רק "פלסטר", ואם נמצא דרך התמודדות טובה יותר, נוכל למצוא מרפא - נוכל לבטל את תופעה זו, בעזרת התמודדות שתעביר את התלמידים תהליך של הבנה והסקת מסקנות משמעותית?

כאשר אנו מתמודדים עם הפרעות או בעיות בעזרת ענישה, נוצרות שלל תוצאות שפוגעות בתלמיד ובמורה. הענישה מביאה את התלמיד לתהליך שלילי של עיבוד הבעיה ונוצרת מציאות של הדחקת הבעיה. ניתן לחלק את התהליך השלילי לכמה שלבים: לאחר הענישה יש כעס מצד התלמיד, שמוביל לריחוק וחוסר התמודדות, ולבסוף חוסר קליטה של הבעיה וחזרה עליה.

עוד בעיה שנוצרת היא קטיעה של תהליך ההבנה. התלמיד אינו מצליח "להחלים" מהטעות שלו. הוא מבין שעשה דבר שגוי, אך הוא אינו מבין מדוע, או כיצד ניתן להשתפר: בענישה הדגש הוא על הפן השלילי – התלמיד יודע מה הוא עשה לא בסדר, אך אין מרחב להתקדמות – אין אמירה מה כן צריך לעשות, אלא רק דגש על הדברים הרעים, ללא התחשבות בשאר המשתנים.

בעקבות קטיעת תהליך ההבנה, והדגשת הפן השלילי, הביטחון העצמי של התלמיד צונח. העונש אינו עוזר או מקדם, רק מראה לו תמונה פסימית של המצב. כמובן שאין אנו צריכים להתעלם מהעובדה שקיימת בעיה והתלמידים הפריעו או יצרו בעיה בכיתה.

אז מה בעצם אנו כמחנכים יכולים לעשות? איך ניתן להתמודד עם בעיות משמעת בצורה משמעותית?

כדי להגיע לתוצאות ממשיות עם התלמידים, עלינו לקחת את הדרך הארוכה יותר אך גם המשמעותית יותר. במקום עונש, ניתן לקחת את התלמיד לשיחה, לא ממקום של האשמה, אלא מתוך רצון להתקדמות. בפגישה ביחד, המורה ישקף לתלמיד את המצב הנוכחי, התלמיד יסביר מה הוא חש, ויחד הם ינסו להבין את הבעיה. מרגע שהתלמיד הבין שקיימת בעיה, ממשיכים ומנסים להבין מהו מקור הבעיה וממה הוא נובע. לאחר מכן, כשהתלמיד מודע לעצמו ולהתנהגותו, ניתן להביט קדימה ולחשוב איך אנו מתמודדים עם הבעיה ומתקדמים. כך, בצורה זו, אנו לא יוצרים מצב שבו התלמיד נוטר טינה כלפי המערכת או המורה. וכן, נוצרת אצלו הבנה כנה ואמתית של הבעיה.

בנוסף, כשאנו מתייחסים לתלמידים בבגרות, ומשתפים אותם בתהליך ההתקדמות, זה גורם להם להרגיש אחראים ושותפים לפעולותיהם לעתיד.

נתקלתי בשיטה זו בכל מיני מערכות חינוך, וכמעט בכל סיטואציה, תהליך זה היה אפקטיבי ומשמעותי. המקרה הכי משמעותי שנתקלתי בו, היה סיפורה של מפקדת שביחידתה הייתה עולה חדשה, שהתקשתה להסתגל לחיים בארץ ובצבא. המפקדת נתקלה בחיילת מבצעת כל מיני בעיות משמעתיות. במקום להענישה, המפקדת הוציאה את החיילת לרצף שיחות משמעותיות, שבהן הן הגיעו לשורש הבעיה, והצליחו לשנות את התנהגותה לטובה.

גם המקרים הקטנים הם משמעותיים. במקום להוציא תלמיד שמדבר בשיעור, אפשר לפנות אליו ולשאול אותו מה הוא חושב שצריך לעשות. בדרך זו אנו מעבירים אליו את האחריות.

אז בואו לא נמשיך מאות שנים של חינוך מסוג זה, בואו לא נשאר בעבר - בואו נשנה, נחנך, נהפוך את כיתת החינוך שלנו למרחב אפקטיבי ובטוח לטעויות והתקדמות. בעזרת חינוך אכפתי, נוכל להוריד משמעותית את כמות בעיות המשמעת, תוך התחשבות בתלמידים ושיתופם.

כמובן, ששיטה זו אינה קלה או פשוטה- קשה ליישם את השיטה הזאת בכיתה של 30 תלמידים, אך התוצאות שלה מדהימות. השינוי הקטן הזה בהתמודדות שלנו יכולה להפוך עולמות בשביל התלמידים שלנו.

אז בוא לא נשאר בעבר - בואו נתקדם!