האח הגדול- גרסת בתי הספר

בגיליון יום שישי לפני שבועיים של 'הארץ' התפרסמה כתבה העוסקת בתופעה חדשה במערכת החינוך: רישות בתי הספר במצלמות אבטחה, שמאפשרות מעקב מתמיד על התלמידים, כמעט בכל מקום ברחבי בית הספר. אך במקום שהמצלמות ישמשו למעקב אחרי הנעשה בבית הספר כדי להגן על התלמידים, הן משמשות את חלק מהמנהלים בשביל לעקוב אחרי התלמידים ולבלוש אחריהם. כיצד כל זה מתקשר לאח הגדול ולמורכבות של שאלת הטכנולוגיה בחינוך? ובעיקר, למה זה באמת אמור להטריד אותנו?

בכתבתה 'המנהל הפך לחוקר: כמחצית מבתי הספר רושתו במצלמות' (הארץ, 15.4.16) מתארת הכתבת ירדן סקופ כיצד השימוש במצלמות אבטחה, שהפך לרווח בתקופה האחרונה, משנה את אופן הטיפול בבעיות משמעת בבית הספר וכנראה שגם את אופן התנהלות בית הספר בכלל. לטענת החוקר המתראיין לכתבה, פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת ת"א, החיבור של בית הספר לרשת המצלמות משמש את כל המנהלים שהשתתפו במחקר שערך למטרה של פיקוח ומעקב אחרי התלמידים, שהופך בסופו של דבר גם להליך שיפוטי: "כשמשתמשים במצלמות ככה זה הופך להליך משפטי שבו המצלמה היא הראיות והמנהל הוא החוקר, השופט וגם מי שמעניש... גילינו שהמצלמות הופכות את הצוות החינוכי לחוקרים פליליים". כלומר, הטכנולוגיה הקיימת היום מאפשרת למנהל, היושב בחדרו, או לכל איש צוות אחר בבית הספר, לדעת כמעט כל מה שמתנהל בבית הספר בזמן אמת.

 לכאורה, מדובר בבשורה חיובית: מעקב נון סטופ במצלמות אחר המתרחש בכל פינה בבית הספר יכול להוות גורם מרתיע כנגד ונדליזם, לאפשר נקיטת צעדים משמעתיים כנגד תלמידים המעורבים במקרי אלימות וידיעה בדיוק מי מתנהג באופן בלתי הולם. אך בפועל, מה שנוצר הוא מצב בו אמצעי טכנולוגי אחד משנה את כל מערכת היחסים בין מורים ומנהלים לתלמידים. לפי העדויות בכתבה, במקום לערוך בירור משמעתי באמצעות שיחה עם תלמידים, המשהה את התגובה של הצוות המקצועי לאירוע מסוים עד לאחר בירור עם התלמיד (ובמקרים מסוימים גם עם הוריו), באופן המאפשר להתנהל בצורה דיאלוגית ומכבדת יותר, ברגע שהתלמיד "נקלט"  בעיני המצלמה הוא מוזמן ישירות למנהל, אשר משתמש בראיות הברורות הקיימות כנגד התלמיד ומפעיל כלפיו סנקציות השמורות לערכאות משפטיות. לטענת בירנהק, זה מאפשר למנהלים לחסוך זמן ולדלג על השיחה המקדימה להחלטה, אשר מהווה חלק חשוב ובלתי נפרד מהתגובה החינוכית הראויה לאירוע משמעתי: "לא צריך לשאול מה היה... המנהלים אמרו שזה מייתר תהליכים חינוכיים ומפחית שיחות. הם יותר מסתמכים על מה שרואים במצלמות ופחות שומעים את מה שלתלמידים יש לומר. התהליך החינוכי משתנה - יש מעבר משפה חינוכית לשפה משפטית".

תהליך זה, אגב, פועל גם כנגד מורים בבית הספר. לטענת ד"ר פרי-חזן, שהייתה שותפה למחקר, ישנם מנהלים שנוהגים להשתמש במצלמות גם בכדי לבדוק האם מורים איחרו לשיעור, יצאו במהלכו או פטפטו בזמן תורנות המורים שלהם. השורה התחתונה של תהליך זה היא אחת: העברת מסר ברור לפיו אין מקום לדיאלוג או אמון בבית הספר, הן בין התלמידים לצוות בית הספר והן בין ההנהלה למורים. כולם כפופים לאותה מערכת בקרה, אשר מחליפה את השיח הדיאלוגי והקשר האישי בפיקוח, בקרה וענישה. כאמור, יכול להיות שהדבר הזה רלבנטי ומתאים למסגרות כגון בית כלא או תא מעצר. אך כאשר מדובר בבית ספר, מקום בו נערים ונערות אמורים להתחנך לאורם של ערכים ונורמות שישפיעו על האופן שבו יחיו ויפעלו בחברה בתוך מספר שנים מועט, הדבר מטריד וצורם הרבה יותר. כך, נוצר המצב האבסורדי שבו בית הספר שאמור להגן על התלמידים מסכנות חיצוניות פוטנציאליות ולהבטיח את שלומם ושגרת יומם, הופך למקום המחדיר בתלמידים תחושה של חרדה, חוסר אמון וחשש מתמיד מעונש. נשמע לכם מוכר?

הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתאם, אחד מחשובי הפילוסופיים של המוסר בתחילת העידן המודרני, טבע את רעיון הפיקוח המתמיד בהמצאה המכונה "פן-אופטיקון", או "צפייה כוללת" בתרגום חופשי לעברית ("פן"-כל, "אופטי"-צפייה). למעשה מדובר במגדל העומד במרכזו של מעגל, שבו תאים שקופים מכל עבריו. המגדל עצמו עשוי באופן שלא ניתן לראות מי נמצא בפנים (כמו זכוכית חד כיוונית של חדרי חקירות), כך שהצופה במגדל יכול להסתכל בכל רגע נתון על אחד מהתאים מסביב או האנשים הנמצאים בו, מבלי שאלו ידוע האם ומתי צופים בהם. לטענת בנתאם, מתקן זה יכול להביא בקלות למצב בו אף אחד מהאנשים בתאים לא ירצה לחרוג מהכללים ולעשות דבר שאסור עליו, משום שירגיש שתמיד הוא נתון תחת פיקוח מבלי שתהיה לו דרך לדעת מתי ולמה הוא ייתפס וייענש. מצב זה, לדעת בנתאם, יגרום לכולנו להתנהג "כראוי" כל הזמן, מחשש מתמיד שמא ניתפס בדיוק כשמסתכלים לכיווננו. ומאחר שתמיד ייתכן שמסתכלים לעברנו, ואין לנו דרך לדעת שלא, בסוף נרגיל את עצמנו למצב זו ונתנהג באופן מופתי.

הפתרון של בנתאם הוא יותר ניסוי מחשבתי מאשר פתרון מעשי. אם נחזור לעניין בית הספר, נראה כי השינוי הטכנולוגי של הכנסת המצלמות והמעקב אחריהן גם באמצעות האינטרנט (שמאפשר גם מעקב אחרי המתרחש באמצעות הטלפון הנייד מחוץ לבית הספר) יוצר מצב שבו התלמידים יודעים תמיד שמצלמים אותם, אך אף פעם לא יודעים אם בדיוק כרגע הסתכלו עליהם. לפי הפתרון של בנתאם, לכאורה מצב זה אמור להפחית לחלוטין את רמת האלימות, הוונדליזם ושאר בעיות המשמעת בבית הספר.

האם אכן כך הדבר? לא, משום שתלמידים החיים תחת תחושה של פיקוח מתמיד, עשויים לחוות כתוצאה מכך חרדה בשל החדירה האינסופית לפרטיותם. כך שבמקום ליצור מרחב בטוח באמת, המאפשר למידה והתפתחות אישית, משתמשים בתי הספר בטכנולוגיה החדשה להעמקת הפיקוח על התלמידים ובכך הופכים את בית הספר למרחב של חשדנות, עוינות מובנית בין תלמידים למורים ובין תלמידים לבין עצמם ואת בית הספר למערכת שתכליתה אינה חינוך, אלא פיקוח וענישה. מעין גרסא בית ספרית של "האח הגדול", רק עם עונשים אמיתיים ומבלי הדחה (ברוב המקרים) ועם הרבה פחות רייטינג.

"האח הגדול" הוא מושג הלקוח מספרו המופתי של ג'ורג' אורוול, "1984". אורוול תיאר מציאות בה הטכנולוגיה מסייעת לשלטונות לעסוק בפיקוח מתמיד על אזרחים, שאף פעם לא יודעים מתי בדיוק צופים בהם אך יודעים שתמיד אפשר לצפות בהם, אם רק רוצים. העולם הדיסטופי שמתאר אורוול, מן הסתם, אמור, בין השאר, להתריע ולהרתיע את הקוראים ממצב בו החברה האנושית תנוהל כמערכת מעקב וענישה סגורה, המנציחה את יחסי השליטה והדיכוי בעזרת אמצעים טכנולוגיים פשוטים יחסית. למעשה, ניתן לראות כיצד חזונו של אורוול, בגרסה מסוימת שלו, מתגשם דווקא במקום שהכי פחות נכון שיתקיים - בתי הספר.