החיוך של גדי רוטשטין

מוקדש לגדי רוטשטין, מורה ומחנך יקר.

*

למזלי, החלטתי אז לא להחליט לא להיות מורה. זה קרה כשהמורה שלנו לפיזיקה, גדי רוטשטין, אמר לאייל –

"אייל, זו הפעם השלישית שאני מעיר לך. אתה יודע מה יקרה בפעם הרביעית?"

"מה יקרה?" שאל אייל, חרבו שלופה ונוצצת, והוא להוט להרשים אף את האדישה בבנות כיתתנו.

"אעיר לך בפעם הרביעית", ענה גדי בנינוחות.

הוא לא נדרש להעיר לאייל פעם נוספת.

חלפו עשרים וארבע שנים. גם היום, לפעמים אני מתבונן מהצד, אך לרוב עושה זאת מקידמת הכיתה, כשאני עומד מול תלמידַי. התגלגלתי מאז דרך אי אלו גבעות ועמקים, ובכולם ליווה אותי, כנראה, אותו רגע. גם גדי ואייל התגלגלו, תחת שמיים דומים לשלי, אני משער.

אייל, חברי הטוב מהילדוּת ועד היום, הידוע אז בכינויו "Trouble Maker", הקים משפחה לתפארת והפך למטפל נלהב ומסור. הוא מנהל בית מחסה לנוער עברייני, ומשתדל להעיר להם בפעם הרביעית, החמישית ואם צריך – גם בפעם השישית. להיות להם עוגן. כבר שלושים שנים שמסלולינו שזורים זה בזה ומאירים זה את זה. חברוּת שהיא ברכה.

גדי, שהפך מאז לסב גאה ולמשורר (וגם היום הוא יועץ ומסייע בתחום הוראת המדעים לכל מי שמבקש), נהג להקדיש שעה בשבוע לצפייה כיתתית בפרק מהסדרה "מקגייוור"; שהרי יש קשר הדוק בין הפיזיקה ה"מקגייוורית" לפיזיקה הנלמדת בתיכון. תחת כנפיו העזנו לחלום. תחת כנפיו למדנו צניעות.

נפגשתי איתו בקיץ האחרון, שעת אחר צהריים. ישבנו תחת עץ בגינתו. את חיוכו, "החיוך של גדי", זיהיתי כמובן ממרחק. אי אפשר לפספס חיוך כזה. דיברנו באותה המידה שבה הקשבנו לרחש העלים, כלומר, במידה הנכונה. השיחה גרמה לי להרגיש שהייתי מורה עוד לפני שנעמדתי בפעם הראשונה מול כיתה, ושאהיה מורה גם אחרי הפעם האחרונה. כמו גדי.

לפני שנפרדנו, גדי אמר לי: "תענוג ללמוד – זו הסיסמה הנכונה והמתאימה לכולם". אני מסכים ומודה לו שוב; זוהי מהות עיקרית בחינוך, הנוטה להידחק הצידה במרוץ המתגבר אחר ההישגים.

בהמשך לשיחתנו הוא כתב לי:

אי שפיות זמנית

קצת ערפל

כמו לשבת בחצר אחורית

רק בשביל להסתכל

כך לאבד את הראש

לסטות מהכלל

בלי לחשוב בלי לחשוש

אין אֲבָל, או בגלל

התמונה לקוחה מתוך הסדרה "מקגיוור"

קשה למצוא תואר הולם לרגעים כמו הרגע המתואר בתחילת הכתבה. רגע מכונן, קסום, נדיר. אני נוהג לכנות רגע כזה בשם "רגע יהלום" – מבריק אך לא מסנוור, מדויק. הפכתָ עשיר מעצם הגילוי. רגע בו המורה נינוח, בטוח בעצמו אך יותר מכך רגיש לתלמידיו, לא מפחד להמציא או לטעות. רגע בו המורה הוא באמת מורה.

טבע אלוהים / גדי רוטשטין

[...] הפרח במדבר

והפיל המריע

ויש שעות אחרות

ימי מבול שוטף

רעידות המותירות חורבות

וילד רך שהמוות קוטף

למזלנו הטוב או הרע

לא יָצָא כל כך מסודר

תמיד מפתיע, נורא

לעתים נדירות, רגע נהדר

יהיה מסובך להרשם לקורס "מבוא לרגעי יהלום" באקדמיות לחינוך ולהוראה, ולא משום דרישות קדם מופרזות או מכיוון שמכסות הקורסים כבר מלאות. גם לא משום עלות גבוהה מדי, המאפשרת רק למתי מעט ללמוד את רזי התורה. הסיבה היא, שלא ניתן ללמד יצירת רגעים כאלו, כשם שלא ניתן ללמד מהי הרפתקה. כדי לזהות יהלומים, על המורה לחצוב בעצמו, בשעות הלימודים ולאחריהן, בסבלנות, יום יום. להאמין שהם שם. אין צורך לצאת למרדף אחר רגעי יהלום, יש אותם בשפע. כמובן שרגעים פחות נדירים, אינם פחות נהדרים, ובעלי תהודה יפייפיה משלהם.

כשאני נכנס לכיתה חדשה, אני מחפש את אייל. לפעמים הוא שם, ברור, ממתין להימצא. לפעמים יש קצת ערפל, כמו לשבת בחצר אחורית רק בשביל להסתכל. אז אני יודע שגדי כאן לצידי.

לפני מספר חודשים, באמצע שיעור שלקראת סוף היום, שאל אותי בנימוס אחד מתלמידַי הותיקים – "אולי תשחרר אותנו יותר מוקדם היום? אני חייב להתארגן ולהחליף בגדים ולהגיע לעבודה בזמן."

"חשוב לי שנסיים את הנושא, כנראה שלא אוכל", השבתי בנינוחות. עומר התקבל לעבודה חדשה כמנהל משמרת בג'ימבורי. דמי כיס. הנפיק לצורך כך תעודת זהות, ויומיים קודם לכן, במפגש בינינו באחת ההפסקות, סיפר לי על כך בהתרגשות והראה לי אותה.

"נו, אז אתה משחרר אותנו מוקדם יותר המורה?" שאל שוב, בחיוך אופייני, כעבור כמה דקות. הוא הסתכל סביב ובחן את תגובות שאר התלמידים.

"עומר, חשובה לך העבודה שלך?" – "כן."

"ואתה מתייחס אליה ברצינות ולא מקבל אותה כמובן מאליו?" – "בטח!"

חייכתי.

"וחשוב לך להגיע בזמן ולעשות אותה על הצד הטוב ביותר?" – "כן."

"ואתה רוצה שאתייחס אחרת לעבודה שלי..."

עכשיו כבר כולנו חייכנו יחד. עומר, ששמע ממני בכיתה לא פעם על רגישות לָאַחֵר, נשען לאחור ונשם לרווחה.

-- 

לעמוד היוצר של גדי רוטשטין באתר "דרך המילים".