ישראל במלחמה
כולנו נוברים נמרצות במתכונים להצלחה: להגדלת מספר הבנות במגמות מדעיות, העלאת אחוזי ממוצע הבגרויות, הורדת אחוזי הנושרים ויישור עקומות הפעמון. סטטיסטיקות. אני לא מזלזלת לרגע ומודה שאני עובדת בעצמי עם משימות ויעדים מספריים מדידים שאני לא מוצאת מהם מנוס.
אבל אם נשאל את עצמנו: "בעצם, בשביל מה כל זה טוב?", כל התשובות האפשריות יצטמצמו לשלוש מלים: "שיפור איכות החיים." הרי אנחנו כאן כדי לעשות שיהיה טוב יותר. מורים נוטים להאמין שאם תלמידיהם מצליחים – אז בטווח הקצר שופרה איכות החיים של התלמידים, ובטווח הארוך – איכות החיים של כולנו.
בהנחה שזה נכון אני עומדת להציע הצעה פרועה:
תחשבו על זה רגע – איכות החיים שלנו ביום יום אינה בנויה רק על דברים ברומו של עולם. כולנו קוראים את חדשות הבוקר, מגלגלים עיניים ואז מתחילים יום של חיים אישיים. אולי ישמח אותי מאוד לראות "כותרות כחולות" בעיתון, אבל השמחה תתנדף במהרה כשבפקק בדרך לעבודה, עשרות מכוניות יחתכו ויעקפו אותי והפקידה שבקו הטלפון, אחרי המתנה ארוכה, תנסה להעביר אותי למישהו ובסוף תנתק. מוכר?
אם חושבים על זה, מידת האושר היומיומי שלנו מוכתבת במידה משמעותית יותר מהשאלה האם נחמדים אלי בעבודה או בבנק, מאשר סוגיות כמו יחסי ישראל - ארצות הברית.
ניקח דוגמה עדכנית: היום איזו גברת עצרה לקנות פלאפל בדוכן (שיהיה בתאבון). רק בעיה קלה - היא פשוט עצרה את הרכב על המדרכה וחסמה כל מעבר להולכי רגל. חשוב לציין שנסיעה של שני מטרים נוספים הייתה מביאה אותה לחניה פנויה. היא לא התכוונה לעשות בזה שום נזק. מבחינתה היא "רק עצרה לרגע". אבל כשאני מגיעה עם עגלה, ילד בן שנתיים ועוד אחד בן החמש, אני נאלצת לנווט את העגלה לתוך כביש ראשי, מבלי שיפול לי אף ילד מהעגלה ורצוי – גם מבלי שאף אחד יידרס...
אותה הגברת אינה אדם רע. זה פשוט לא בתודעה שלה, ששתי שניות של מאמץ היו מבטיחות מעבר בטוח עבור הילדים שלי ועבורי. לו הייתה מקדישה רגע של מחשבה להשלכות התנהלותה, אני מאמינה שהמדרכות היו פנויות להולכי הרגל. אבל פה חסר אלמנט קטנטן בהתנהלות שלנו. הוא נקרא התחשבות. זה לא רק על המדרכה, זה הרי קורה גם על הכביש ובתור בקופת החולים. אתם מסוגלים לדמיין, למשל, מציאות ישראלית שבה לא צריך שכפ"ץ כדי לשרוד תור למגלשות בפארק מים או בכניסה לקונצרט המוני?
ואל תבינו אותי לא נכון אני חושבת שישראלים הם נפלאים. מספיק לחשוב על ההתגייסות בשעת מלחמה או אסון, על הרבי מבית חב"ד שלקח מסוק ופינה עצמאית ניצולים או על מבצעי ההצלה בהאיטי ובנפאל שאפשר היה רק להתמוגג מהם. אבל איזה מצחיקים אנחנו - הרי אותו אדם שיהפוך עולמות כדי להציל תינוק של זוג ישראלים מהאסון בנפאל, באותה נשימה יחתוך את ההורים שלו בכביש, מבלי שיחשוב על כך שבעצם המעשה הוא סיכן את חייהם.
אז מה? אין ברירה? זה מוטבע אצלנו בגנים? מולקולות האוויר בישראל מחמצנות לנו את הסבלנות?
החלטתי שבמקום להשאיר סימני שאלה, אערוך ניסוי.
בתקופה בה באופן קבוע בכל יום ראשון עצרתי באותו כספומט, בערך באותו הזמן, החלטתי שבכל פעם שבה יעקפו אותי בתור (וזה קרה הרבה, ראשון בבוקר הוא זמן עמוס בתור לכספומט אצלנו!), לא אלחם, אבל אגיב. זאת אומרת, שבכל פעם שמישהו ייעמד לצדי כאילו הוא לא מבחין בי ואז באלגנטיות יגלוש לפני - אני פשוט אפנה אליו, אחייך ואומר: "אם רצית להיות לפניי כל שהיה עליך לעשות הוא לבקש. הנה, בבקשה." (לגמרי ומכל הלב בחיוך).
התגובה המעניינת הייתה שמעולם לא קרה שבאמת התעקשו והמשיכו לעקוף. היו כאלה שאמרו שלא ראו אותי, היו כאלה שאמרו שמה פתאום, הם לא רצו לעקוף, והיו כאלה שאפילו התנצלו. ומתוך מבוכה – הם תמיד התרחקו קצת.
עם הזמן הפרצופים די חזרו על עצמם, ואנשים כאינסטינקט, ראו אותי ו... התרחקו בזהירות. איכשהו התור הלך והתרווח. אחרי מספר שבועות, במקום המסוים הזה, כבר התרגלתי להגיע לתור די ישר ומרווח.
תור, ככל הנראה לא לכספומט
יום אחד, הגעתי למקום באיחור של כעשרים דקות.
אף אחד מהפרצופים המוכרים לא היה שם, אבל, והנה החלק המדהים – לא באותה השעה ולא אותם האנשים, ובכל זאת – כבר מרחוק יכולתי להבחין בתור ישר ומרווח של אנשים.
התופעה הזו ריתקה אותי ולא התאפקתי, מיד בתחילת השיעור הראשון של כיתת החינוך שלי, סיפרתי להם את הסיפור. זו הייתה סוף כיתת י"ב, הפוקוס שלנו היה על בגרויות ומסיבות, אבל ביקשתי מהם לעזור לי לנתח את האירוע ולחשוב על מודלים לשכפול שלו. כמה מהתלמידים, פעילים בתנועות נוער, נתנו לי כמה רעיונות מצוינים, אבל במערבולת הזמן והמשימות לא התפניתי ליישם אותם, והעניין די נשכח.
עברו מספר שנים. באתי לאסוף את הבן שלי ממסיבת יום הולדת. ההורים בדיוק עמדו לחלק את עוגת יום ההולדת וכל הילדים עטו על האם, נושאת המגש המפתה. האם קראה לתוך הקהל בייאוש: "רק מי שישב יקבל עוגה". התבוננתי: היו שני ילדים מתוך כל הקהל שאכן ישבו. הם היו השניים שקיבלו עוגה אחרונים.
חשבתי לעצמי... אולי הגיע הזמן להמשיך את הניסוי שלי.
לא לימדתי בעצמי באותה השנה, אז חברתי לצוות הקסום בבית הספר של הבן שלי. המנהלת חיבקה את הניסוי בשתי ידיים, והרכזת החברתית הגישה לי, כשגרירים, את ילדי מועצת התלמידים.
יחד עם מועצת התלמידים, המורה האחראית עליהם ואב נוסף שהחליט לפעול למען הרעיון, חשבנו על תוכנית פעולה עמוסה ומרובת שלבים, בניסיון להגיע בתוך שלוש שנים למציאות בה הילדים בבית הספר לומדים לעמוד בתור. לאחר החשיבה הראשונית קיימתי סדנה חווייתית עם מובילי הפרויקט: מועצת התלמידים. כל הסדנה, אגב, התבססה על הרעיונות של השמיניסטים מהשיעור לפני שנים.
תכנית הפעולה שנבנתה כללה סדרת פעולות מדויקת שלי עם המורים, המחנכים והתלמידים... אבל אתם יודעים מה קורה שמתכננים תכניות... כשבוע לאחר מכן גיליתי שאני צריכה להיות בשמירת הריון, וכל הפעילות שלי בנושא הוקפאה. חודש לאחר מכן, עוד אני במעצר בית, מתקשרת אלי הרכזת החברתית מבית הספר בהתלהבות גדולה ואומרת: "הלוואי ויכולת פשוט לבוא עכשיו".
זה היה בפורים, בית הספר כולו היה מחולק לפעילויות בתחנות. הסיבה לקריאה הנרגשת הייתה כדי שאוכל לראות איך הילדים עומדים בתורים ישרים ומסודרים. מפעילי התחנות היו כל כך המומים מהילדים, שהם ניגשו למנהלת ושאלו אותה מה היא עושה לתלמידים? איך זה קרה?
אז מסתבר שעם כל הכבוד לתכניות המפורטות, בשטח, נציגי מועצת התלמידים לא חיכו לאף אחד. הם פשוט יצאו לדרך. הקימו קמפיין, החליטו מיוזמתם לקיים פעילויות בכיתות, ארגנו את התחנות מתוך מחשבה והקפדה על האדיבות בתורים והצליחו תוך פחות מחודש לחולל מהפכה מדהימה.
עברו מאז שלוש שנים. מועצת התלמידים התחלפה שלוש פעמים. הרכזת החברתית נשארה, והתורים? נשארו ישרים ומסודרים. איך? אני לא בטוחה שאני לגמרי יודעת את התשובה. אני כן יודעת שהייתה שם התגייסות גורפת של כל השותפים: רכזת, יועצת, מנהלת, צוות תלמידים ואפילו חלק מההורים.
למה זה חשוב? כי אני חושדת שעצם הלמידה במקום שבו מוטמעת אדיבות, היא בעלת סיכויי הצלחה גדולים בהרבה מראש. אני משוכנעת שאם נצליח לשזור בכל הקסם שבחברה הישראלית גם ערך יצוק של התחשבות, לכל הפחות - נשביח משמעותית לכולנו את רמת איכות החיים. לכל היותר, בכבישים – זה יתבטא בהצלת חיים. כל שעלינו לשתול הוא אינסטינקט נוסף: כך שלפני כל פעולה שנבצע – קודם נשאל את עצמנו –"איך זה עומד להשפיע על השכן שלי?" ורק לאחר מכן נחליט כיצד לנהוג.
לא תגידו שאסור לחלום, נכון? החלום שלי הוא הטמעת אדיבות בחברה שלנו (גם אם מצליח לי להטמיע גרגר אדיבות רק אצל ילד או שניים, בחלום, הרי מותר להיות חמדנים). תוך כדי המרדף אחרי החלום שלי, הסתבר, שההבדל בין חלום לתכנית – מצטמצם להחלטה להגשים אותו.
אז תודו שגם לכם יש חלום.
כל מה שנדרש מכם למימושו, הוא ההחלטה להיות חמדנים!
הכי גרוע, אם כולנו נתדרדר לחמדנות, אולי החלומות שלנו - פשוט יהפכו למציאות.
עיניים בגב נכתב על ידי מורה ותיקה לפיזיקה.
