על חשיבותן של הרשתות החברתיות בהתאמת המערכת למאה ה-21

קוראים לי תומר וגם אני סיימתי לקרוא את "ההיסטוריה של המחר" של פרופ' יובל נוח הררי. איכשהו, כמעט בכל שיחה עם מורים לאחרונה זה עולה בשיחה. א/נשים מסכימים עם הטענות בספר יותר או פחות, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: האופן שבו הרעיונות בספר מוסברים, הוא פשוט נהדר, נהדר בפשטותו. והרי זו גדולה – לדעת להסביר את המורכב בצורה חדה ופשוטה. מורים גם יודעים שזו בדרך כלל אחת התכונות החשובות של מורה טוב.

במקביל, במסגרת לימודי התואר השני שלי, יוצא לי לקרוא לא מעט חומרים על חדשנות – הגדרתה והגורמים להיווצרותה. הפוסט הזה הוא תוצר של נקודת המפגש בין שני הדברים האלו.

בסוף הספר מציג נוח הררי את מאפייני העידן הנוכחי שיאפיינו כנראה את השנים הקרובות. אחרי הצגת המהפכות השונות (הלשונית, החקלאית, התעשייתית וכו'...) ואת הדתות השונות (כולל האידיאולוגיות המודרניות) הוא פונה לעסוק במה שהוא מכנה דת המידע - "דת הדאטה". בעידן הזה, בקצרה, חופש המידע הוא הערך העליון. בני אדם מוכנים לוותר על פרטיותם כדי להיות מידע – הם מפרסמים על עצמם דברים, מתחברים לאינספור רשתות חברתיות ומרושתים מכל כיוון וקיוון.

המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הרשת החברתית. הרשת החברתית, תהא תכליתה אשר תהא, אינה רק טכנולוגיה, אלא היא מונעת על ידי ויוצרת תפיסה רעיונית מסוימת. התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב התלמידים בכיתה. הרשת החברתית עומדת במוקד החיים במאה ה-21. זאת לא עמדה ערכית, אלא תמונת מצב עובדתית.

בשנים האחרונות מדברים איתנו המון על התאמת המערכת למאה ה-21, ועל הצורך להטמיע חדשנות בתוך מערכת החינוך. משאבים רבים מושקעים בתשתיות, בהשתלמויות על שימוש בכלי תקשוב בהוראה, בפיתוח תכנים ופלטפורמות שחלקן המשמעותי מיוצר על ידי ספקים חיצוניים. הכל חשוב והכל נכון, ויש המון עשייה נהדרת בתחומים האלו.

אולם כשמדברים על חדשנות, חשוב להבין שחדשנות איננה בהכרח קשורה לטכנולוגיה, אלא לרוב קשורה לשינוי התרבות הארגונית – שינוי תרבות שמזמן שילוב טכנולוגיה או שינוי שמתרחש בעקבות כניסתה של טכנולוגיה מסוימת (או תפיסות ורעיוניות מסוימים). בקיצור, חדשנות היא שינוי בשיטה ובמאה ה-21 זה בדרך כלל משלב טכנולוגיה. הענין הוא ששינוי בשיטה מחייב חשיבה לא רק על חדשנות במאה ה-21, אלא על ניהול בתקופה כזו.

התאמת המערכת למאה ה-21 דורשת גם מהלכים ניהוליים שישנו את התפיסה הבית ספרית

 במאה ה-21 מערכת החינוך אמורה לממש את יעדיה במציאות של חופש מידע והתאמת המערכת לכך בהחלט דורשת השקעה בתשתיות ובהדרכה טכנו-פדגוגית. אולם מעל הכל, התאמת המערכת דורשת שינוי תפיסתי ורעיוני. לכן, אחד הדברים הראשונים שכדאי להטמיע בתרבות הארגונית של בתי ספר הוא את רעיון הרשת החברתית ופרקטיקות ליישומו.

אבל מה זה אומר ואיך עושים את זה?

הנה כמה מחשבות ורעיונות. אני מזמין אתכם להרהר, לבקר, להסכים או להתלבט.

אם הטמעת רעיון הרשת החברתית בתרבות הארגונית הוא אחד המאפיינים המרכזיים של התאמת מערכת החינוך למאה ה-21, נשאלת השאלה כמובן היכן אנו עומדים כיום מבחינת המצב. אז ככה, באופן כללי, אחרי שיחות סלון, טלפון והתכתבויות בפייסבוק, מתקבלת התמונה המעניינת הבאה:

קיימות קבוצות פייסבוק פעילות עבור מורים להיסטוריה, אזרחות, לשון, ערבית, ספרות, מדעים וכו'. מורות ומורים מכל הארץ משתפים ידע, מתייעצים, ומסייעים האחד לשני בצרכים מקצועיים. הקשר בין המורים דרך הרשת עובד לא רע, ואני מוכרח לומר שאני לומד בקבוצות האלו לא מעט. עם זאת, כשמגיעים לתוך בתי הספר, ניכר כי ברוב המקרים הטמעת תרבות הרשת החברתית לוקה בחסר ומתמקדת בעיקר בפתיחת קבוצות וואטסאפ צוותיות (מקצוע, צוותי חינוך) לצורך עדכונים שוטפים וברכות יום הולדת.

ניתן לומר שמדובר בתרבות של רשת חברתית, אך לדעתי שימוש בוואסטאפ הוא בעל אופי פיראטי, שלא משרת מטרות חינוכיות ממש. הוא לא מאפשר להעביר מערכי שיעור בנוחיות, לפתוח נושאי שיחה, לאגור קבצים וכו'. הוא טוב לשיחות סחבקיות ומפספס את הערך הארגוני שהרשת החברתית מספקת.

יש שיאמרו שככה עובדות רשתות חברתיות ושכל אחד בוחר את מה שנוח לו, בדיוק כמו אפליקציות. אם צוותים שונים בבית הספר בחרו לפתוח קבוצות וואטסאפ פנימיות, יש לזה יתרונות, ועדיף שההנהלה לא תתעסק בזה. אבל כדי להתאים את המערכת למאה ה-21, יש צורך בשינוי בהתנהלות הארגונית כמכלול. לכן לא נכון להשאיר את הטמעת התרבות הזו לקבוצות וואטסאפ פנימיות. יש להוביל שינוי רעיוני ופרקטיקה ארגונית שיתבססו על עקרונות ומאפייני הרשת החברתית. בשינוי הזה צריכות הנהלות בית הספר, כמו בכל דבר, להיות כוח חלוץ.

איך זה יכול להיראות?

בית הספר בוחר רשת חברתית, בעלת פונקציות מסוימות, שלהערכתו תתאים לאופי ולתרבות הארגונית שלו. הוא יכול להשתמש בפייסבוק כי המורים כבר מכירים את זה, או לבחור בכל פלטפורמה אחרת ייעודית לצוותי הוראה. אולם לא מספיק לבחור פלטפורמה, כי כל מורה יודע שאם לא ממלאים אותה בתוכן, היא סתם הופכת לעזובה ולמקום שמשמש לאיסוף פרטי קשר של מורים אחרים ותו לא.

לכן יהיה על צוות ההנהלה לקבוע משימות שיתבצעו רק ברשת הבית-ספרית, כמו בקורסים מקוונים באקדמיה: מנהל בית הספר מודיע שהוא פותח דיון קבוצתי סביב עניין פדגוגי מסוים או פעילות בית ספרית – וכל מורה מתבקש/ת להגיב או להעלות רעיון למימוש; צוות ההנהלה מבקש רעיונות לפעילות סוף שנה למורים – ומבקש מכל מורה להיכנס ולהגיב כדי לקבל תמונת מצב לגבי ההעדפות של הצוות; ההנהלה קוראת לכל המחנכים לשתף במערכי פעילות לקראת יום הזיכרון לרצח רבין; לו"ז האירועים מפורסם רק ברשת, ומי שרוצה יכול להדפיס אותו משם...וכו' וכו'.

עכשיו מישהו יגיד: "אבל זה המון התראות, וכאבי ראש, וכל הזמן מטרטרים שם". פתחו חשבון אי-מייל או פייסבוק נפרד ונתבו את הרעשים לשם. אחר יגיד: "אבל זה לא נוח". שינויים אף פעם לא נוחים בהתחלה - אחרת הם לא יהיו שינויים. אם בחירת הפלטפורמה תתבצע בצורה מושכלת ושיקוף התהליך יתבצע באופן משתף ומכבד כלפי המורים, המעבר יהיו חלק יותר.
חוץ מזה, זאת המאה ה-21. צריך להתרגל.

לסיכום, העניין הוא שיש לקבל החלטה שפעולות ארגוניות מסוימות מתבצעות רק ברשת הזו. היא אינה מבטלת רשתות אחרות פנימיות, אך היעדים שלה ברורים יותר והיא מאפשרת ניהול טוב יותר. עבודה בתנאי רשת חברתית היא תנאי הכרחי להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. היא צריכה ללוות את מפגשי הצוות השגרתיים ולהגביר את עוצמותיו, בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו.

אבל איך מנהלים דבר כזה בכלל?

זו נקודה נוספת שקשורה למיומנויות ניהול במאה ה-21 אשר צריך לתת עליה את הדעת. הקניית מיומנויות ניהול קהילת מורים דרך רשת חברתית, בעידן של חופש המידע, צריכה לעמוד במוקד התוכניות לקידום מערכת החינוך – לא פחות ואולי אף יותר מהשקעה בתשתיות, לימוד כלי הוראה טכנולוגיים ופיתוח פלטפורמות שונות.