נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
לפני כמה ימים סיימתי עם כיתת החינוך שלי את התיכון. זאת הפעם הראשונה שלי ומטבע הדברים מאוד התרגשתי והיה לי כיף. המילים החמות שלי ושלהם, הנוכחות היפה, אחרי שנתיים של עבודה סיזיפית וקשה במיוחד שהשאירה חותם על התלמידים. נעים לראות שלפעמים דברים שחשבת שחלפו עם הרוח נשארו במקומות שרצית. נעים לראות ששווה להאמין.
אבל דווקא את הדברים האלו אני מניח לרגע בצד. רציתי דווקא להתמקד במשהו אחר.
התקשרתי לכל התלמידים כדי להזכיר להם שטקס הסיום מתקיים ושחשוב לי לראות אותם שם. ביום הטקס שתי תלמידות שלי, שאיתן עברנו, הצוות החינוכי ואני, כברת דרך ארוכה, הודיעו לי שלא יוכלו להגיע לצערן – כי יש להן עבודה והן חוששות לשוחח עם מנהלת העבודה שלהן (שגם כך כבר כועסת עליהן מסיבות כאלו ואחרות). צורת החשיבה הזו די שכיחה בסוג הכיתות שאני מחנך, ולכן – למרות הכעס הרגעי, לא היה טעם להיכנס אליו. הייתי צריך לחשוב רגע מה לעשות: חישוב מהיר הבהיר לי כי פעולה חינוכית מול הבנות בטווח הזמן של 5 שעות לפני הטקס תהיה חסרת תועלת, וביקשתי את הטלפון של המנהלת. אחרי הכל, טקס יב' יש פעם אחת בחיים. קצת חששתי מהשיחה – לא ממש ידעתי במי אתקל, האם אדבר עם מנהלת שרק טובת העסק מול עיניה ולא רואה את התלמידות? אבל, המטרה שווה את זה.
התקשרתי – והשיחה זרמה. המעסיקה כמובן כעסה אך הבינה את העניין, וניהלנו שיחה על חינוך, על ראיית האדם והצבת גבולות, על כמה חשוב לה להכיל את התלמידות שלי ועד כמה זה קשה. הרגשתי שאני משוחח עם אשת חינוך. היא הסכימה לשחרר את הבנות לטקס, ששמחו על כך מאוד. אני שמחתי שהתלמידות שלי מצאו מקום עבודה עם מנהלת כזו.
היום, קצת אחרי אותה השיחה אני שואל את עצמי עד כמה, אם בכלל, אני מכיר באמת את האנשים שפוגשים את התלמידים שלי בסיטואציות שונות מחוץ לבית הספר. פעמים רבות הקשר מתבצע מול גורמים מהעירייה כמו מחלקת הרווחה, אך מעגלי השייכות של התלמידים לאחר הלימודים גדולים בהרבה. האם אנחנו מכירים את המורה לפסנתר של התלמיד שלנו? את מאמן הכדורסל של התלמידה מקצה הכיתה? את רכזת השבט בצופים שהתלמידות שלנו מקדישות לו את רוב זמנן? ואולי השאלה הגדולה ביותר – האם אנחנו צריכים בכלל להכיר אותם?
גישה אחת תגיד שלא, מכל מיני סיבות: חלק יגידו שהמורים לא יכולים לדאוג גם לדברים האלו כי זה מורכב והעומס על המורים כבד גם כך. אין זה תפקידם המוגדר, והדבר רק יקשה על עבודת המורים כיום. טענה שנייה, קצת יותר חזקה בעיניי, היא שחוסר ההיכרות בין המערכות אמור לתרום לתלמידים. ההפרדה הזו טובה כי היא מאפשרת לתלמיד לצמוח מחדש בכל מקום, וטשטוש הגבולות בין המערכות השונות בחיי התלמיד פוגעת ב"הפרדת הרשויות" שחיונית להתפתחותו של התלמיד כאדם מעבר לבית הספר. במילים פשוטות, אם התלמיד פורח בכדורגל ומדשדש בלימודים, חיבור בין בית הספר לכדורגל עלול לפגוע בכר הצמיחה - כר הדשא של התלמיד שלנו. תדע כל מערכת את מקומה ותשמור על ההפרדה; כך בסופו של דבר אנו משרתים את התלמיד ונותנים לו מקום לצמיחה אישית.
הבעייתיות בטענה האחרונה היא ההנחה הבסיסית שחיבור בין המערכות יביא בהכרח לפגיעה בתלמיד. יש כאן חוסר אמון בכל אחת מן המערכות – הפורמלית והבלתי פורמלית, בית הספר ומה שמחוצה לו. אבל מה אם המערכות ישוחחו כדי ללמוד האחת מהשנייה? מה אם שיחת טלפון אחת או מפגש אחד יוכלו לענות לי על כל כך הרבה שאלות? מה יקרה אם נזמין לישיבות הפדגוגיות הדנות במצבם של התלמידים כולם, או תלמידים ספציפיים, את הדמויות מהמסגרות השונות הפועלות לאחר הלימודים (ואם הם לא יכולים להגיע – להעלות אותם בסקייפ להתייעצות קצרה על הילד/ה)? הרי מבחינת התלמידים שלנו, ההגדרה של חינוך פורמלי ובלתי פורמלי היא הפוכה לגמרי. הפורמלי הוא המקום בו הם צריכים להיות, הבלתי פורמלי הוא המקום שבו הם רוצים להיות. לכן, מבחינתם – המרכז הוא כלל לא בית הספר. בית הספר הוא לעתים מסגרת לוואי שהם צריכים לסמן עליה V. המבוגר המשמעותי ביותר הוא אותו מאמן כדורסל, או מורה לפסנתר, או מנהלת בעבודה שתומכת, עוזרת ומלמדת מוסר עבודה. הם יספרו להם דברים שהם לא מספרים לנו ומכירים אותם באופן אחר.
לדעתי, הדיאלוג בין המערכות הוא קריטי להצלחת התלמידים. בשנה הקודמת שלי עשיתי לי נוהג ללכת לבקר תלמידים במקומות שבהם הם חזקים – בעבודה, באימון, בזמן גלישת גלים. לעתים ראיתי תלמידים באור אחר לחלוטין. שוחחתי גם עם הדמויות המשמעותיות שם, ומצאתי דרכים חדשות להגיע אל התלמידים ולדבר אל עולם הדימויים שלהם - עולם ההצלחות שלהם. באחד המקרים הזמנתי את מאמן הכדורגל של תלמיד בעל בעיות התנהגות חריגות לשיחה עם אביו של התלמיד. ראיתי כיצד המאמן מצליח להגיע אל התלמיד בשיטות אחרות והבנתי שעם כל הכבוד לי כמורה, למאמן הזה יש כלים אדירים. כל מה שאני צריך הוא לשבת וללמוד. לכן, חשוב שנמצא את הדרכים לדיאלוג בין המסגרות השונות. אפשר למסד את זה, ואפשר להשאיר את זה תלוי בית ספר והחלטת מנהל/ת – אבל עיקרון הדיאלוג בין המסגרות הוא הכרחי לטובת התלמידים.
כך, במקום להסתתר מאחורי טיעונים של חוסר אמון מערכתי או של טענות של "זה לא תפקידנו", שווה שנעצור שנייה – נחשוב על הילדים – ופשוט נרים טלפון או נקבע פגישה על כוס קפה בבית הספר או בבית הקפה הסמוך. אולי ככה ירוויחו עוד שתי תלמידות את החוויה החד פעמית של טקס סיום יב'.