חינוך וטכנולוגיה - תפסיקו להגיד שאיזון הוא המפתח!

"איזון הוא המפתח" הוא פזמון נפוץ בקרב מחנכים חדשנים ותלמידיהם. מטרת הפזמון היא להזכיר שלטכנולוגיה יש מקום... בתנאי שהיא מאוזנת ע"י חינוך שאינו טכנולוגי.

אנחנו תרבות שמחבקת לקירבה את מושג האיזון מבלי לשאול שאלות. זה קל להגיד את המילים הללו ולהניד ראש בהסכמה כשאחרים מעבירים את המסר. אני מתכוונת: מה יכול להיות רע באיזון? זה קל להסכים עם האמירה הזו. אם אני מתארת פה את הלך החשיבה שלך – תפסיק\י.

אנחנו לא צריכים לאזן טכנולוגיה עם לא-טכנולוגיה. טכנולוגיה היא כלי ומשאב שעומד לרשותנו לשימוש יעיל עבור צרכינו. עבור אנשים רבים טכנולוגיה היא הדרך בה הם עושים עסקים, הנאה, כושר ועוד.

תחשבו על זה.

כשאתם מדברים על קריאת ספרים, האם אתם שומעים לעיתים תכופות את המשפט: "איזון הוא המפתח"? כשאתם מדברים על כושר גופני, האם אתם שומעים לעיתים תכופות את המשפט: "איזון הוא המפתח"? מה עם כתיבה? שיחות עם חברים? שיחות נטוורקינג עם מומחים? משחקי שחמט? עשיית סרטים דוקומנטריים? פתרון משוואות מורכבות? עשייה חברתית? מה עם לעשות מחקר?

את כל הנ"ל ניתן להשיג באמצעות טכנולוגיה למרות שלעיתים תכופות זה לא ברור מאליו עבור המתבונן. מה שלעיתים נראה כמו בהייה במסך יכול להיות משהו שאפילו מתנגדים לקידמה יכולים להעריך. אם יש לנו מזל, התשוקה לאחד התחומים הנ"ל מאפשר לנו להכנס למצב הקרוי "זרימה". זרימה מאופיינת כ"תחושה הוליסטית שאנשים מרגישים כאשר הם פועלים בריכוז מלא והנאה פנימית". סר קן רובינסון מדבר על ה"מקום הנכון". הצומת שבין מה שאדם אוהב לבין מה שהוא עושה טוב. תנאים אלו מתארים מה שגם מרגיש וגם נראה שמח ופרודוקטיבי. מדובר בדבר טוב.

אנשים שיש להם חוויות של זרימה הם לעיתים תכופות אנשים שמרוצים מחייהם: הקהילה שלהם והעולם מרוויחים רבות מסוג זה של התמסרות. אם התמסרות שבאה מתוך תשוקה מתרחשת "מאחורי הקלעים", למה להפחית את ההישג ולדרוש "איזון"?

אנו מעריכים ומשבחים את כל מה שתיארתי בפסקאות הקודמות: אתלטים מקצועיים, קוראים נלהבים, סופרים מפורסמים, מומחים בתחומם, יוצרים של עבודות מדהימות בכתיבה, מוזיקה או וידאו. טכנולוגיה הינה כלי שיכול לעזור לנו להיות כל אחד מהדברים הללו בצורה יותר אפקטיבית ובתחומים מסוימים לא ניתן להתמחות בלעדיה. כשכל השיחות שעוסקות בטכנולוגיה נגמרות ב"איזון הוא המפתח", מתקיימת הנחה סמויה שמי שמשתמש בה נמצא במצב ברירת מחדל של חוסר איזון. זה פשוט לא נכון. למעשה, טכנולוגיה יכולה להיות בעצמה הכלי שמאפשר לנו להגיע למצב של איזון בריא בין גוף, נפש ורוח.

זה חשוב לאפשר לתלמידים ומחנכים להגיע לחוויות של "זרימה", ולעזור להם למצוא את "המקום הנכון" שלהם בכל דרך בה הם בוחרים. זה במיוחד נכון כשמדובר בתלמידים שנולדו בעידן הדיגיטלי בו אנחנו חיים, אשר מוצאים את עצמם מתוסכלים כ"אסירים של העבר של המורים"  כשהם לא מסוגלים ללמוד ולשגשג עם הכלים של עולמם בתוך ביה"ס.

טכנולוגיה היא כלי ומשאב שעומד לרשותנו לשימוש יעיל עבור צרכינו.

במקום להגיד לאחרים לאזן את השימוש שלהם בטכנולוגיה בפעילות שאינן טכנולוגיות, חישבו על מה אתם באמת רוצים שהן יאזנו בחייהם. נהלו על כך שיחה.

למשל: אתם מרגישים ששיחות פנים-אל-פנים הפכו להיות אמנות אבודה. בעוד שייתכן שאת\ה מעדיפים לראות פנים מולך, אינטראקציה בריאה עם אחרים היא תוצאה של סביבה בריאה ויצירתית - בין אם האינטראקציה מתרחשת בטקסט, בטלפון, בקבוצת פייסבוק, קבוצה של גוגל, צ'אט בטוויטר או מעבר לגדר של גינה. הדבר הנפלא בטכנולוגיה היא שהיא מסירה מגבלות גאוגרפיות ועוזרת לייצר חיבורים עוצמתיים ברחבי העולם, אפילו אם לא נולדת בשכונה בה את\ה יכול לייצר חיבורים שכאלה בקלות.

בספרה "זה מורכב: חיי החברה של צעירים ברשת", דנה בויד מצאה שבני נוער אוהבים לתקשר פנים-אל-פנים עם חבריהם אבל מבוגרים לא מרשים להם. "בני נוער אינם מכורים למדיה חברתית, הם מכורים זה לזה", אומרת בויד. "לא מרשים להם לבלות יחדיו כפי שהרשו לי ולך בזמננו, אז הם העבירו את זה לרשת"

בכתבתה בנושא במגזין Wired, קלייב טומפסון טוענת "זה נכון. בתור מתבגר בתחילת שנות ה80 יכולתי לשוטט בצורה חופשית עם חברי, כל עוד חזרתי הביתה לפני החושך. אבל לאורך שלושת העשורים הבאים המדיה התחילה להגיש לציבור דיאטה של סיפורי זוועה מתוזמנים על חטיפת ילדים ואלימות. כתוצאה מכך, ההורים החלו לקצר את הרצועה של ילדיהם. ה"שוטטות" ברחובות הוגבלה בחוקים ועוצרים והתפתחות שכונות חדשות צמצמה את שטחם של השטחים הציבוריים. קצב הפשיעה צנח משמעותית, אבל הפאניקה הציבורית התגברה. בינתיים, התחרות הכבדה בקבלה לאוניברסיטאות גרמה להורים עם משאבים להתחיל לתכנן עבור ילדיהם את לוח הזמנים לשעות שאחרי בית הספר".

בויד מצביע אל אמת לא נוחה. כשאנחנו מפסיקים להשתמש בטכנולוגיה כשעיר לעזאזל שלנו ומתחילים לדון בסוגיות האמיתיות, אנחנו עלולים לגלות שאנחנו הגורם למה שמפריע לנו באחרים.

ניתן להבין את המתח. רוב המבוגרים חונכו לחוות וללמוד את החיים בסביבה שאינה טכנולוגית. אבל צעירים כיום חווים משהו שונה לגמרי. תלמידים מוצאים עצמם מתוסכלים אל מול מטלות לימודיות יבשות וחסרות טעם עבורם שאנחנו המבוגרים זוכרים בנוסטלגיה. הם רוצים להיות מחוברים ומועצמים ע"י המכשירים של עולמם, אבל ביניהם לבין מה שהם רוצים עומדת תרבות של מבוגרים.

בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם חוששים ש"שימוש היתר" בטכנולוגיה מבשר על סוף התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה, תרגעו. זה נכון. אבל, מאחורי המסכים הללו תופתעו לגלות אנשים שהולכים בעקבות התשוקות שלהם בדרך שהופכת אותם לפרודוקטיביים ביותר. על מנת להשיג איזון בריא אנו זקוקים ליצור, לקבל ולחבק לקרבנו סביבו בהן לומדים בעלי תשוקה יכולים לשגשג בדרכים שעובדות הכי טוב בעבורם. כשנעשה את זה, נהיה חופשיים לנוע לקראת מושג המפתח שהוא איזון.

כל הטכנולוגיה הזאת הופכת אותנו ללא-סוציאליים

* הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של ליסה נילסן.