נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מגיע מורה לכיתה ומגלה שאין לו טושים ללוח ואז בצר לו הוא פונה לתלמידים ובמבט מתחנן, שואל: "יש כאן למישהו טוש ללוח?"
התלמיד הכי שקט והכי ביישן והכי נחבא אל הכלים ומצטנף בתור עצמו עם שתי עיניים גדולות ושקטות שכמו נמצאות תמיד על מצב "השתק", פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי והעיניים שלו נדלקות בבת אחת כשתי נורות פלורסנט ענקיות של מגרש כדורגל.
אני רואה אותו קם בבהלה מהכיסא שלו כנשוך נחש ובפעם הראשונה זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה:
"המורה, המורה, לי יש! לי יש!"
כרזות כאלו ונוספות תוכלו להשיג באתר "יום המורה"
העבודה שיכולה להחיות מתים
ולפני שאני מעכל ומבין מה הולך פה ומי נגד מי ובעיקר מי זה בכלל התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לתוך הנשמה של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים, ניגש לעברי עם חיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המִנחה השנתית שלו.
אני מחייך אליו ולוקח את הטוש ודממה בכיתה וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש ומשם ללוח ומשם אלי וחוזר חלילה והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.
רעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו ועד שכבר חשב סוף סוף שהנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה, הכל הולך לרדת לטמיון מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש - לא עובד.
בשבריר של שנייה אני מחליט לשנות תוכניות, מודה לתלמיד לפני כל הכיתה, לוקח את הטוש ובמקום לכתוב עליו מקפיץ אותו באוויר ואומר להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד ושאם יימצא תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי ולהקפיץ את הטוש כמוני באוויר הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור.
והנה הצבע חזר שוב ללחיים של התלמיד הביישן ושתי העיניים שלו שוב נדלקו מחדש ואני רק חושב לעצמי: איזו עוד עבודה בעולם תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת חתיכה של טוש שבכלל לא עובד?
ומה המורה שלכם עשה בשבילכם?
פרדוקס מעמד המורה
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשחשבתי על יום המורה הקרב ובא, על ה-19.12.19, תאריך שבו אנחנו מקבלים הזדמנות להגיד תודה לאנשים האלה, שמלווים את ילדינו. נכון שמבחינה תדמיתית האמא היהודייה תעדיף לאכול פלפל שחור לפני שתשלח את הילד שלה להיות מורה כי כולם יודעים שישראל זה לא פינלנד או אסטוניה או סינגפור, שם מורים נמצאים בראש טבלת המשתכרים ואם כבר, אז שילך להיות רופא או עורך דין או מתכנת ויעשה הרבה כסף.
עם זאת, בסופו של דבר, כל מורה שקם בבוקר יודע שהוא זכה לעבוד בעבודה מהמשמעותיות ביותר שיש בעולם ובכל יום מחדש הוא מקבל לידיו את המנדט לעצב נשמות ולפסל את האישיות של התלמיד שעומד מולו. אם אותו תלמיד הרגיש שאין לו באמת סיבה לקום בבוקר בגלל שהוא שקוף והעולם לא סופר אותו ובכלל, אין לו כבר סיבה וטעם לחיים, אז אותו מורה יוכל להחיות אותו, לזרוק בו ניצוץ ולהבעיר את האש הפנימית הזו שתגרום לו להרגיש שרק בשבילו נברא העולם ושחוץ ממנו אף אחד לא יוכל לעשות את השליחות הייחודית שרק הוא, התלמיד, יוכל לעשות עם כוחות הנפש והכישורים שלו.
ותכלס, אם אנחנו באמת חושבים על זה, תסכימו איתי שכל הורה שמסתכל על הילד שלו לפני השינה, ירצה להפקיד את ילדו בידיים הנאמנות של מורה שידע ויוכל לתת לו כנפיים ומעוף וחזון ולהטמיע בו תפיסת עולם שתורכב מפסיכולוגיה חיובית ומידיעה שבעצם הצלחה היא לא אחרת מאשר היכולת לעבור מכישלון לכישלון ועדיין לשמור על ההתלהבות (ווינסטון צ'רצ'יל).
אז שנזכה להמשיך ולהדליק את הלבבות והנשמות והחלומות של התלמידים שלנו.
