רק מילה אחת: מה גרם לתלמידיי למחוא לי כפיים בהתלהבות?

רק מי שעמד מול כיתה יסכים שמגוון הכישורים הנדרשים ממורה הוא מגוון ומורכב. מורה צריך לדעת לעמוד מול כיתה, להספיק את החומר, לקלוט בו זמנית את כולם, לדעת לפקוח עיניים, לעצום עיניים, לרתק, לתת את המילה המנחמת והמעוררת וזו שתעיר את התלמיד. הוא צריך גם לדעת מתי להחזיק ומתי להרפות ובכללי, להיות קוסם שמסוגל לשלוף אחת לשמונה שניות שפן חדש מהכובע. אנחנו הרי מדברים על ילדי דור ה-Z שרק מורים שהם קוסמים יכולים לתפוס את הקשב שלהם.

ובכל זאת, נראה שאם תשאלו מורים, יש פעולה אחת שנראית קשה וכמורכבת מכולן: היכולת לעצור לרגע את השיעור, לצאת מאזור הנוחות כמחנך שיודע או לפחות נותן את התחושה שהוא יודע מה שהוא עושה ולחשב את המסלול שלו מחדש, תוך כדי תנועה, כשהתלמידים בוחנים ועוקבים אחריך - ואז, לבקש סליחה מתלמיד לפני כל הכיתה.

רגע אחד של כעס

הוא היה התלמיד הזה, ששוב ושוב מצדיק את המוניטין ה"בעייתי" שלו, כזה שההתנהגות שלו, ההפרעות, לוחצים למורים בדיוק על הכפתורים הלא נכונים. ברגע אחד הפכתי ממחנך שאמור להיות בשליטה, לאדם פגוע שמגיב מהבטן. "רק תיזהר שלא תהפוך לבדיחה עצמה", פלטתי לעברו ברגע של כעס. "כי הגבול בין להיות זה שצוחקים ממנו ללהיות זה שצוחקים עליו הוא מאוד עדין".

ראיתי איך בבת אחת הצבע אזל לו מהלחיים והוא החליף צבעים. הניצוץ השובב שלו בעיניים נכבה. הרגשתי שהמילים שלי דקרו את התלמיד הזה ישר בלב לפני כולם. הוא איבד עניין בשיעור ואחרי שראיתי את התוצאות של המעשים שלי זה גם מה שקרה לי.

ידעתי שלמרות השקט שנוצר בכיתה ו'ניטרול' מקור הבעיה, כבר לא מעניין אותנו ההספק של השיעור.

השיעור הכי חשוב בחייהם

במוח שלי נפתחה מלחמת עולם: "נו, תעצור כבר את השיעור, תגלה גדלות, תלמד את התלמידים שלך שמורים הם קודם כל בני אדם ותתנצל". ומהעבר השני: "מה פתאום! הוא עוד צריך לקבל פרס על זה שהפריע לך? סגור מולו את הפינה אח"כ בהפסקה, אבל לא מגיע לו שתעשה את זה מול כל הכיתה".

אחרי עוד כמה דקות של התלבטות הלב שלי הכריע, עצרתי והתנצלתי. וברגע שהתנצלתי, הרגשתי שאני מעביר לתלמידים שלי את אחד השיעורים החשובים של החיים: כולנו טועים. הכי חשוב זה לדעת לעצור ולבקש סליחה. גם אם זה מורה לתלמיד, כי אין באמת הבדל בין מורה לתלמיד, אלא בניסיון החיים שלו, אבל ההתמודדויות של היומיום והמורכבויות הן אותן התמודדויות ומורכבויות. גם למורים יש כבוד ורגשות והם פגיעים.

איך הגיבה הכיתה למפגן ה"חולשה" שלי? במחיאות כפיים סוערות. אז הבנתי שהתלמידים יודעים הכי טוב מכולם לזהות את השיעורים הכי טובים שהם ייקחו איתם הלאה, לחיים.

יש לכם סיפורי סליחה מעניינים מבית הספר? מוזמנים לשתף אותנו כאן בתגובות.