להקשיב לשטח
בס"ד
בתקופה האחרונה נראה שנפל דבר במערכת החינוך: משרד החינוך ממליץ לבטל את שיעורי הבית.
אמנם בחשבון ואנגלית עדיין יימשכו שיעורי הבית, אבל ככל הנראה ביסודי הזמן שיוקדש להם יופחת משמעותית בהתאם לגילאי התלמידים, כאשר בכיתות הנמוכות הוא אמור להתקצר, ואז לעלות לאט לאט, באופן דיפרנציאלי, ככל שמתקדמים לעבר הכיתות הגבוהות.
בואו נשים את הדברים על השולחן:
רוב המחקרים האחרונים אכן מראים ששיעורי בית בגילאי היסודי בעיקר אינם אפקטיביים ואינם עומדים במתאם עם הצלחה בלמידה. זאת ועוד, ברוב המדינות המובילות במדדי החינוך בעולם, נפח שיעורי הבית קטן משמעותית מאשר בישראל, ובכל זאת התלמידים בארצות אלו רושמים הישגים נהדרים ומשמעותיים יותר.
חוקרי חינוך מתריעים כבר שנים ששיעורי בית אינם מסייעים לקידום הלמידה בגילאי היסודי, במיוחד בקרב תלמידים המגיעים מאוכלוסיות מוחלשות. כך למשל, האריס קופר, פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח שכתב (כאן) כי "לא נמצא קשר מובהק בין שיעורי בית להישגי תלמידים בבית הספר היסודי, ובתיכון נמצא רק קשר חלש עד בינוני בין שיעורי בית להישגים".
מעבר לכך: בוודאי שכל מי שהיה תלמיד זוכר את הרגעים המעיקים והשנואים הללו, בהם ישבנו מול שיעורי בית שכל כך שנאנו, הקאנו והשפרצנו את החומר ורק חיכינו כבר לסיים עם הסיוט הזה.
כל מי שהיה תלמיד זוכר את רגעי האימה הללו, בהם אתה ניצב לבדך מול חומר משעמם שנראה לך כמו סינית, מעניין לך את הסבתא ורק רוצה כבר לגמור את הסרט (שלא לומר הסיוט) הזה, לסמן וי ולהמשיך הלאה בחיים.
מהבחינה הזו אין ספק ששיעורי הבית חייבים להיות יצירתיים, חווייתיים ומושכים יותר, שהרי באופן כללי נדמה לי שיש למערכת החינוך יעדים חשובים יותר מאשר להמאיס את הלימודים על תלמידיה.
ובכל זאת ולמרות חוות דעת חלק מהמומחים הללו, תרשו לי הקטן, לגעת ולהציף נקודה שלדעתי יכולה להתפספס מביטול גורף של שיעורי הבית:
אני חושש שבביטול שיעורי הבית אנו פוגעים בשיעור חשוב שהתלמידים מקבלים בבית הספר - בפיתוח עמוד השדרה והידיעה העצמית של התלמידים כי הם מסוגלים להתמודד בעצמם עם מגוון תכנים, להעמיק תוך גיוס כל המשאבים המנטליים שלהם, לירוק דם ולאכול חצץ בדרך לעוד תרגיל, אפילו אם הנושא ממש לא מעניין אותם.
אני מדבר על התחושה המתוקה שמציפה אותך כאשר אתה מבין שהרגע הצלחת לגבור על הפיתויים והדחפים שלך ללכת לטלוויזיה, לפתוח את הפייסבוק או לשלוח עוד הודעה בוואטסאפ, בדרך לעוד ריגוש או שחרור חומרים כימים מענגים מהמוח.
לא אשכח לעולם איך כשהייתי תלמיד בבית ספר וישבתי מול שיעורי הבית, וממש לא הבנתי כלום, רציתי לקחת את התיק שלי ולטוס משם למקום אחר. רגע לפני שוויתרתי, הרגשתי יד שנוגעת בכתף שלי ואומרת לי:
"אתה יודע, רק דרך הקשיים ויריקת הדם אנחנו יכולים לבנות את עצמנו. קשה לך? אתה מרגיש שאתה נלחם בטחנות רוח? בא לך לצרוח? נהדר! אתה מתפתח ומתקדם! ראית פעם אנשים שמתאמנים בחדר כושר? רק כשקשה להם, כשהם מזיעים, כשהם דוחקים את הקצה שלהם, רק אז השריר שלהם נבנה".
*
אין ספק שכל עניין שיעורי הבית מצריך חשיבה מחודשת, ועל פניו המהלך של משרד החינוך נראה חיובי. אחרי הכול יש רציונל מאוד ברור שעומד מאחורי המחקרים וההצלחות של המדינות הללו.
ובכל זאת הנה בקשה למערכת החינוך, החל מהקודקודים במשרד החינוך ועד למורה בכיתה: גם אם החלטתם להפסיק את שיעורי הבית, עשו טובה ותשאירו לתלמידים היקרים שלנו בכל זאת כמה מטלות גדולות, קשות ומשעממות במיוחד. מטלות שיגרמו להם להזיע ולכפות את הרוח שלהם על הגוף והנפש. מטלות שכאשר הם יסיימו אותן, התלמידים ירגישו את טעם מתיקות ניצחון הרוח על דחף הריגוש. מטלות שיכינו אותם לחיים האמיתיים, שמלאים כידוע באתגרים ובמורכבויות שאינם ממין החוויה והריגוש.
רק כך התלמידים שלנו יוכלו לפתח עמוד שידרה מפלדה ולא איזה קנה סוכר שנידף ברוח.
קוראים לזה בגרות.
