להקשיב לשטח
מגיע מורה לכיתה ומגלה שאין לו טושים ללוח ובצר לו הוא פונה לתלמידים במבט מתחנן ושואל:
"יש כאן למישהו טוש ללוח?"
והתלמיד הכי שקט והכי ביישן והכי נחבא אל הכלים ומצטנף בתור עצמו עם שתי עיניים גדולות ושקטות שכמו נמצאות תמיד על מצב של 'השתק' פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי והעיניים שלו נדלקות בבת אחת כשתי נורות פלורסנט ענקיות של מגרש כדורגל.
אני רואה אותו קם בבהלה מהכיסא שלו כנשוך נחש ובפעם הראשונה אני זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה:
"המורה, המורה, לי יש! לי יש!"
ולפני שאני מעכל ומבין בכלל מה הולך פה ומי נגד מי ובעיקר מי זה בכלל התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לתוך הנשמה של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים וניגש לעברי עם חיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המנחה השנתית שלו.
אני מחייך אליו ולוקח את הטוש ודממה בכיתה וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש ומשם ללוח ומשם אליי וחוזר חלילה והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.
ורעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו ועד שכבר חשב סוף סוף שהנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה, הכול הולך לרדת לטמיון מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש לי אותו לא עובד.
ובשבריר של שנייה אני מחליט לשנות תוכניות ומודה לתלמיד לפני כל הכיתה ולוקח את הטוש ובמקום לכתוב איתו, מקפיץ אותו באוויר ואומר להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד ואם יש תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי ולהקפיץ את הטוש כמוני באוויר הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור.
והנה הצבע חזר שוב פעם ללחיים של התלמיד הביישן ושתי העיניים שלו שוב פעם נדלקו מחדש ואני רק חושב לעצמי:
איזו עוד עבודה בעולם תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת חתיכה של טוש שבכלל לא עובד?
חשבתם פעם כמה כישורים ומיומנויות חברתיות, כאלו שלא נלמדות באף מכללה או פקולטה לחינוך, נדרשות מהמורה בכיתה בכדי שלא ישמיד ויהרוס, יחבל וירמוס?
מיומניות הטבולות באינטליגנציה רגשית, כזו שתדע לזהות מצבים שיכולים להפוך בקלות לצמתים הרי גורל עבור התלמידים ולהכריע האם יצאו מהכיתה מצולקים או שיגלו שיש להם כנפיים.
מיומנויות של קריאה בין השורות של מצוקות התלמידים השקופים הנבלעות בין רעשי הרקע הרבים שמייצרת הכיתה. אותם תלמידים שיכולים לעבור 12 שנות לימוד מבלי לנהל שיחת נפש רצינית אחת עם איזה מחנך או מורה שלהם.
אני רוצה לשתף אתכם ואתכן בדרך נפלאה ששמעתי שיכולה לעזור למורה לחשב מסלול מחדש:
אחת לחודשיים המורה מבקש מתלמידים לכתוב לו (אפשר כמובן גם באופן אנונימי) משוב ובו הדברים שלדעתם הוא פספס אותם. כולל דוגמאות ומקרים שקרו:
"המורה, היה לי מאוד חשוב להשתחרר לאירוע ולמרות שניסיתי לדבר איתך בכלל לא התחשבת בבקשה שלי" וכו.
משוב זה יאפשר למורה לקבל מיפוי מעודכן יותר על האקלים החברתי ובעיקר על התלמידים שהוא חושש שהוא מפספס.
במידה ויש תלמיד שמגיש לו משוב ריק שצבוע באדישות? ובכן, נראה שדי בסימן זה בלבד בכדי להפנות אליו את הזרקור ביתר שאת.
כי ככל ששמהרהרים בעצם העניין, מגלים שוב ושוב מדוע בדיוק בגלל מקרים כאלו תפקיד המורה הוא כל כך גדול. הרבה מעבר לעוד מעבד מידע או ספק אינפורמציה שמתחרה עם מנוע החיפוש של 'גוגל'.
תודו שרק המחשבה הזו בלבד, יש בה בכדי לגרום לסיפוק עצום ביחד עם אחריות כבדה ואולי כאן בעצם טמון כל הקסם שבדבר, אותו חיידק שגרם לנו להפוך למורים ומורות למרות הכל.
מכירים עוד דרכים לנצל לטובה את הכח העצום שבמעמד המורה?
שתפו אותנו בתגובות.
