איך להסביר לתלמידים מדוע השמש כבר לא תזרח יותר?

בס"ד

הרצח המזעזע במושבה מגדל, בו נרצחו שני הילדים בנימין ויוסף, ביחד עם אמם דור ובן השכנים נחמן ז"ל, ככל הנראה על ידי האב והבעל של בנימין, יוסף ודור, מזכיר את הצדדים היותר מורכבים שנגזרים מתפקידנו כמחנכים. עלינו לחשוב מה ואיך בכלל אנחנו אמורים מחר, בכיתה, לנסות ולתחום את הזוועה הזו לפירורים שהשפיות והבטן של התלמידים שלנו (ואולי גם שלנו) תוכל  לעכל:

רק לפני כמה שבועות, השתמשנו במילה 'מזעזע' ו'זוועה' לתאר את האירוע שבו אם רצחה את ארבעת בנותיה והתאבדה. בין לבין, חמקו מתחת למכ"ם שלנו, כל מיני עולמות וחיים שלמים שנגדעו באופן מבהיל, כמו המקרה שבו אם רצחה את בנה והתאבדה בקפיצה מהקומה השישית.

כשניכנס לכיתות, מחר, כולנו נילחם מלחמה חסרת סיכוי של כוח ההרגל, אל מול המילים הבומבסטיות (והמתאימות), המהוות "נשק יום הדין" סמנטי, שמאפשר לנו לגשר ולהמחיש את התפרצות החוויות והרגשות שאנו חווים לתלמידים: 'זוועה', 'מזעזע', 'מבהיל'.

 אך לא די בכך, הרי ישנה מורכבות גדולה יותר, שדורשת הסבר מצד הכיתה: הסבר הפילוסופיה של השיגעון. שיגעון שמגיע בתדירות מטרידה, בריטואל שבועי.

על מנת להישמר על נפשותינו, אותנו המבוגרים, הידיעות הללו כבר הפסיקו להדהים, שלא לומר להפיל מהכיסא. אנו מהנהנים הנהון עצוב וממשיכים הלאה. אך עבור ילדים ונוער, האירוע הוא מעבר לבלתי נתפס, ושקול מבחינת עולמם לידיעה שהשמש מחר תפסיק לזרוח בבוקר. הוא גם מעלה לחלקם שאלות מבהילות ואף מבעיתות, כמו האם זה בטוח להישאר עם אבא לבד בבית?

במצב כזה, ודווקא בכדי לשמור על השפיות שלנו, חובה עלינו כאנשי חינוך להפוך את השולחן ולהזיז את כל שאר הדברים מסדר היום:

אין בגרויות עכשיו. אין ציונים. אין כלום. יש רק דומייה ושתיקה גדולה, מחשבה והרהור והצפת ספקות, מתוך נתינת מקום ברור ומרחב מוגן לבלבול ולמבוכה להתקיים, ואף להתקין ולקבוע את הקצב.

אין ספק ששיחה כזו היא קשה. הרי לך תנסה להסביר לכל אחד ובטח שלילד, מדוע ילדים נרצחים בידי הוריהם, ולמה הם לא צריכים עכשיו להתחיל ולחשוד בהורים שלהם כשהם נשארים איתם לבד בבית, בטח כשאתה לא מכיר את ההתנהלות בבית באופן אישי.

אך עם ועל אף הקושי, התעלמות הינה הפיתרון הגרוע ביותר: צריך לדבר. להציף. להקדיש לזה זמן ולתת לילדים לשחרר החוצה את הפחדים והחששות הכבדים ביותר שלהם.

להבהיר שלמרות שהאדמה רועדת ואקסיומות של החיים מתנפצות לנו מול העיניים, עדיין החיים והביטחון בטוב האנושי, ובטח בהורים שלהם, יותר חזקים.

להסביר שהמקרים הללו כמעט אף פעם לא קורים, וזו בדיוק הסיבה שבגללה המקרים הטרגים הללו פותחים מהדורות חדשות בישראל.

בדיוק בגלל זה, אנחנו עוזבים כרגע הכול ומתייחדים עם הכאב, בהירצחם של ילדים על ידי אביהם ואבי חבריהם, והירצחה של אשה על ידי בעלה.

בשיח זה אנו כאומרים: לעולם אסור לנו להשלים או להתרגל לטירוף הזה, ובכל פעם מחדש עלינו להיות ערניים למול כוח ההרגל, למרות שלצערנו זה הולך ונהיה קשר יותר ויותר.

הקושי עצום, ומתוכו אבקש לשמוע כיצד אתם משוחחים על נושאים קשים שכאלו בכיתות שלכם. במיוחד ברגעים קשים שכאלו, חשוב שנלמד זה מזו וזו מזה, על מנת להיטיב עם תלמידינו ולדייק את התגובה. 

בתקווה לטורים שמחים יותר.