ישראל במלחמה
בס"ד
הידיעה הבאה הייתה מסוג "ידיעות השלולית": אלו שמשפריצות עליך בדרך לעבודה טיפות מים כעורות שנדבקות לך לכדי כתם על המכנסיים ודופקות לך את הבוקר.
אחרי ששמעתי את הידיעה, חבר שלי הפנה אותי לתגובות שהחלו לזרום מקרב חברי הכיתה, שטעות בתאריך היא זו שמנעה מהם להגיע. לא יודע. ייתכן. בכל אופן גם אם כן, המקרה הזה הזכיר לי עשרות מקרים של חרמות ונידויים שיצא לי, בתור תלמיד, ולאחר מכן בתור מחנך כיתה, להיתקל בהן.
תלמיד או תלמידה, בדרך כלל בעלי נוכחות במצב צבירה של גז: לא רואים אותם ולא שומעים אותם, "לא באים טוב" בעין למלך או מלכת הכיתה, מה שגורם לנידויים. עד כדי כך הסיפור פשוט: באתי, ראיתי, השפלתי, הלכתי.
המקרה המזעזע שהתפרסם, הזכיר לי את אחד מהמקרים היותר קשים ששמעתי עליהם במהלך שנות עבודתי כמורה: מחנך דגול לא היה מודע במשך שנה וחצי לכך שתלמידי כיתתו החרימו את אחד התלמידים בכיתה. כשנודע הדבר להוריו ההמומים, הם לא הבינו מה נסגר ואיפה הייתה המערכת, המחנך והמורים המקצועיים. בשביל זה משלמים להם, לא?
הם נשבעו שדווקא עקבו אחריו והיו מעורבים, אבל משום מה פספסו כנראה את מסיבת העיתונאים, כולל ההודעה המדובררת שמסר הבן שלהם על קשייו החברתיים.
מאחר שבמה זו מוקדשת לעבודת המחנכים והמורים, נעזוב ברשותכם את אחריות ההורים, הגם שברור לכולם שגם הם כשלו כישלון חרוץ במבחן התוצאה, אם מחוסר מודעות ואם בשל מחסור בכלים.
אולם האם יש בטענות ההורים כלפי המחנך?
ודאי. בכל זאת, ולמרות השבחים הרבים וההישגים המוכחים של אותו המחנך, במקרה הזה הוא כשל במבחן התוצאה.
העניין מתחיל להיות מורכב עבורי בתור מחנך, מאחר שהכשל החמור הזה יכול לקרות לכולנו: עומס הלחצים, הדרישות וריבוי התלמידים, אל מול משאביו המוגבלים של המחנך, בוודאי שלא מבשרים טובות.
את חטאיי אנוכי מזכיר: יש ולפעמים לוקח לי יותר מיומיים בכדי לעלות על כך שתלמיד שלי נעדר מהכיתה.
המודעות שלי ברמה סבירה, האכפתיות לתלמידים בגדר הנורמה ואני לגמרי מודע למה שהולך בכיתה. נו, איך זה יכול להיות?
כי יש את העומס, הלחצים ורעשי הרקע, ויתרה מזאת, בדרך כלל גם לא מדובר ב"כוכבים" של הכיתה - אלו שישר מרגישים בחסרונם.
אולם האם הייתי יכול לפספס בצורה כל כך חדה את האקלים החברתי של כיתתי ולא לדעת שאחד מתלמידיי עובר התעללות נפשית?
הלוואי שהייתי יכול להגיד "לא".
בחינוך אין תעודות ביטוח. אבל, כל אחד ואחת מאיתנו בהחלט יכולים לעשות את המיטב על מנת למפות ולהיות מודעים למצב החברתי בכיתה, ולשמור על עין פקוחה בכל הנוגע לתלמידים שמצבם החברתי רעוע.
לכן בכתבה זאת אציע "טיפול מונע" שאני מבצע בהתמדה, ומצאתי אותו כיעיל מאוד במיפוי ושיקוף מצבם החברתי של תלמידיי.
3 נקודות בדרך למיפוי המצב החברתי של תלמידי הכיתה
1. לשאול את שאלת הסאבטקסט הכללית
שאלה זו הינה מדד עקיף, שבאמצעותו המחנך מקבל מיפוי ראשוני של האינטראקציות החברתיות ויחסי הכוחות בכיתה - מעין סוציומטר אם תרצו. בחרו שאלה פשוטה מאוד שתבהיר לכם בקלות מי מקובל, מי באמצע ולמי אין חברים, מבלי שתשאלו כמובן באופן מפורש זאת. כך למשל, ניתן לשאול: "אתם יוצאים לטיול שנתי כאשר יש בכל חדר מקום לחמישה תלמידים בלבד. עם מי הייתם רוצים להיות בחדר?" או לחילופין - "בשבוע הבא אסדר מחדש את הישיבה בכיתה. אשמח להתחשב ברצונותיכם. כתבו 5 תלמידים לידם הייתם שמחים לשבת." ככל שתהיו יותר יצירתיים עם השאלות - כך תוכלו לעשות את המיפוי הזה לעיתים קרובות. אגב, רצוי להכין את השאלה כסקר אינטרנטי, על מנת להימנע מהצורך להשוות עשרות תשובות של תלמידים במהלך שעות של עבודה - סקר אינטרנטי יהפוך את כל העניין לשתי דקות של עבודה.
על מנת לבצע את המיפוי כל שעליכם לעשות הוא לספור את מספר הפעמים שכל תלמיד מופיע ברשימות. מובן שתלמיד שלא מופיע אף פעם או מופיע רק פעם אחת נמצא במצב לא פשוט והדבר דורש בירור מצד המחנך.
מהניסיון שלי: עיבוד התשובות יכול לגלות לכם תופעות שלא ידעתם על קיומן, כמו למשל ילדים שעושים הרבה רעש בכיתה ונראים כמנהיגים, בעוד שבפועל הם יעדרו מרשימת השמות, וכך יתבהר לכם שלמרות הרושם ו"הרעש" שהם עושים, מעמדם הרבה פחות חזק משנדמה לכם.
2. ללכלך את הידיים בקבוצות ה"ווטסאפ"
קבוצות ה"ווטסאפ" הכיתתיות מהוות עורק התחבורה הראשי בעיר התחתית של הכיתה. בקבוצות מועברת אינפורמציה חשובה ביותר על המצב החברתי של התלמידים. יש מגמה מבורכת בעיניי בגילאים יסודי וחטיבה, של בתי ספר שמתנגדים לשימוש בכלי הזה, וכחלק מרצונם לנסות ולהילחם בתוכן אליו נחשפים תלמידיהם, הם אוסרים על השימוש בקבוצות אלו. עם זאת ולמרות הרצון הטוב והחשוב, כל מחנך חייב שיהיה מודע לשתי אקסיומות פשוטות:
א. אם יש לך תלמידים שיש להם סמראטפון - ככל הנראה יש להם גם "ווטסאפ".
ב. אם יש לתלמידים "וואטסאפ" - הם מתקשרים זה עם זה בו.
מתוך שתי האקסיומות הללו ברור היום כי בכדי להבין ולדעת איך נשמע הדופק החברתי של הכיתה, אנחנו צריכים מדי פעם ללכלך את הידיים ולהיחשף למתרחש בקבוצות הללו.
כך למשל, תלמיד שלא נמצא בקבוצה, שלא ממניעים אידאולוגים או טכנים, ככל הנראה מצבו החברתי רעוע והדבר מהווה תמרור אזהרה למורה.
3. צרו מערך מודיעין שדה חודשי, בעקבות המידע שרכשתם
אחרי שביצעתם את שתי הנקודות שהובאו לעיל, יש לכם מיפוי די טוב של הכיתה. כעת אתם יכולים לנסות להבחין מי הן הקבוצות העיקריות בכיתה. שיחה אישית עם תלמיד מכל אחת מהקבוצות, או הפסקה בה תצטרפו לשיח עם אחת הקבוצות, יוכלו להוסיף ולדייק את המיפוי החברתי, בכדי לבדוק את הלך הרוח. לא תאמינו כמה מידע איכותי תוכלו לקבל מהתלמידים אם רק תקשיבו. פתאום תגלו שהאינפורמציה הכל כך אקוטית הזו זורמת לכם מנקודת המבט של התלמידים הנמצאים בשטח - תוך כמה שיחות.
מאחר ששיחות אישיות מצריכות משאבי זמן יקרים, שלא תמיד מצויים בידי המחנך, יש חשיבות מכרעת לתדירות ולמינון קיומם: פחות מפעם בחודש - ויותר מידי התרחשויות חשובות עלולות לחמוק מהמכ"ם הכיתתי. לכן חשוב שלא לתת לעניין להתמסמס ולבצע שיחה כזאת בערך אחת לשבוע-שבועיים.
מעבר לנקודות אלו, ישנם הכלים הקבועים והמוכרים שכל מחנך מחזיק בשוטף, ויכולים לשמש אותו בניטור מצבם החברתי של התלמידים: דיאלוג קבוע עם ההורים, ערבי כיתות ואירועים חברתיים, הערות קטנות הנזרקות למרחב הכיתתי וכן הלאה.
האם נקודות אלו יוכלו להבטיח לכם שהמחדל הבא לא יקרה בכיתתכם?
ודאי שלא. חינוך, בניגוד לכספת הוא עסק לא בטוח במהותו.
אולם אין ספק שרשת הביטחון החברתית שתוכלו לספק לתלמידכם בעקבות יישום כלים אלו, תהיה גמישה, מדויקת ויעילה יותר. ולפעמים, זה בדיוק יהיה ההבדל בין התלמיד המצולק הבא, לזה שרשת הביטחון שלכם תצליח לדוג בזמן.
לפעמים ההשלכות יכולות להיות מכריעות אף יותר.
