תשובה עוברת, מכה נשארת

בס"ד

אני פותח את הקלמר, רוצה להתחיל בשיעור ומגלה ש"Houston we have a problem": העט הראשון שלי, עשה עליי שכונה ביחד עם העט השני שלי ושניהם יצאו לראות עולם.

שאלתי את הכיתה: "למי יש עט?" ומבלי שהספקתי להבין מי נגד מי, השאלה שלי פתחה במירוץ כיתתי שמערכת הבחירות בארה"ב נראית לידו כאספת ועד הבית השכונתית בטשרניחובסקי 64.

עיניים בורקות נדלקו לרווחה. ידיים הותזו לאוויר. קפיצים אנושיים נדרכו. בתוך כמה שניות, החלו תלמידים לרוץ לעברי בהתלהבות, מגישים לי עטים.

תלמיד אחד הקדים בשנייה את חברו והניח את העט על השולחן שלי עם חיוך של מנצחים.

הסתכלתי על המפסיד. בבת אחת חיוכו נמחק, עיניו נכבו וכל כולו תסכול כעס ועצבים.

בשביל מה הוא בכלל השקיע? הביא את כולו? נתן את הספרינט של החיים שלו?

בכדי לראות את חברו דורך לו על הרגליים וקוטף את כל התהילה?

נזכרתי בגמרא המפורסמת והמצמררת מיומא, כב ב: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו"

אם רק מישהו היה יכול להרגיע את הכהן שדחף ולהגיד לו: אחי, מה אתה ממהר? מה הלחץ? בנחת. בסוף יישאר גם לך.

כי מאיפה מתחיל כל הדם, הקנאה והרעל לזרום בין אנשים, אם לא מהתחושה שמישהו דורך לנו על האצבעות ולוקח את החלק שהובטח לנו?

לקחתי גם את העט של התלמיד השני.

הוא נראה כמו גנרטור שחזר לחיים. כפתור ההפעלה שלו הודלק שוב. הוא חזר למקום בהליכת ניצחון ובחיוך.

***

בהפסקה חשבתי על כל התלמידים שהתאמצו, הצביעו בכיתה והתשובה שלהם שהכינו בראשם, אחרי כל המסע שעשתה עד אליי נתקלה ב"אל תתקשרי אליי, אני כבר אתקשר אלייך".

מגיע תלמיד לבית הספר, מתאמץ, מכוון, רוצה, משקיע, טורח, בונה ועוטף את התשובה שלו בדם יזע ודמעות, ולפעמים, גם באלו של הוריו שעזרו לו במיוחד, ובסוף הוא זוכה ממני למקלחת קרה וצוננת של "לא נכון!". בום. פטיש חמש קילו על הראש שמונחת לו ישר על הביטחון העצמי החבול שלו. כאילו שבית הספר אמור להיות מקבילית המוחות, או בית חרושת לציונים ולא מקום שגם יכין את התלמידים לעולם שמחוץ לו על ידי הענקת כלים רגשיים וחווייתיים, כמו גם בעיצוב האופן שבו שהם תופסים את העולם ואת המקום שהם אמורים למלא בו.

ובשיעור הבא התלמיד שוב פעם נתקל במורה שחייב להספיק את החומר לקראת בחינת המיצב ושוב, בום! חמש קילו על הראש. כי מה כבר יש לו לעולם במרחב הבית ספרי, מלבד רצון ומאמץ שלא באמת נחשבים אם אין לך רגל מסיימת כמו של מסי ומוח של ילד מחונן?

כמה קל לתלמידים השקופים והמתקשים לקבל אפס תגמולים ביחס להשקעה שלהם במערכת חינוך שמונעת מציונים ומתודלקת בשורות תחתונות ובמבחני תוצאה?

אני לא מדבר על יצירת מבחנים מזויפים ונתינת אשליה של הצלחה שאין בינה לבין המציאות בחוץ ולא כלום, אלא על גילוי אמיתי של הכישרונות והכוחות הטמונים בתלמידים השקופים ומימוש שלהם דרך מדדים נוספים, דוגמת אינטליגנציה רגשית, חברותית, מרחבית וכו.  (הווארד גרדנר הרחיב בזה בתאוריית האינטליגנציות שלו).

ובעוד אני מלין על מערכת החינוך, כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים בגלל שחדרו לי למרחב האווירי והמקודש של הזמן וההספק?

כי מה היא תשובה של תלמיד, אם לא הצגת יחיד של יכולותיו וכשירונותיו ב"כוכב נולד" של השיעור?

כל הכיתה מסתכלת. שומעת. בוחנת. ומהרגע של שיגור התשובה ועד לתגובה שלי, הוא בעצם במצב פגיע וחשוף, שישפיע לגמרי על ההשתתפות הבאה שלו.

תשובה היא הרבה מעבר לתעבורה של אינפורמציה: תשובה היא קודם כל הצמדת מחירון לתפיסת התלמיד בעיני הכיתה ובעיקר בעיני עצמו.

ועל כל היחס הלא מכבד מספיק וסבלני שהבאתי לתשובות, על כל אלו אני מבקש וצריך לעשות בפניכם תלמידים יקרים בעבר ובהווה -

תשובה.