ישראל במלחמה
בס"ד
שיעור ראשון. הדלת נסגרת. אתם מסתכלים עליי. בוחנים כל מילה. תנועה. אני מתחיל לדבר. הריקוד שעתיד להימשך שנתיים מתחיל. הגבולות נמתחים. אני מתחיל ללמוד אתכם. ואתם אותי. לאט לאט, עם ההתגברות על המהמורות והאבנים שבדרך, ההפלגה מתחילה. גלים מאיימים מגיעים. גבוהים. רטובים בטעם מלוח. הספינה שלנו חורקת. מאבדת שיווי משקל. נוטה על צדה. אנחנו מנסים לייצב אותה. עומדים בצדדים נפרדים. בונים את האמון. ממשיכים לרקוד: שני צעדים קדימה. אחד אחורה. מילים עפות באוויר. כעסים נישאים ברוח. חרטות נולדות. הטיפות המלוחות נכנסות לנו לעיניים. צריבה בגרון. פתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בערפל כבד, מחכים לטיפה של אור שמש שתשטוף לנו את הספקות. שתראה לנו את הדרך. הערפל מתאדה. הספינה שלנו מתחילה להתייצב.
השמיים מתבהרים. אנחנו עוברים לאותו צד, אוחזים ביחד במשוטים ודוחפים. הספינה מגבירה מהירות. מפלסת וחותכת דרכה מבעד לאוקיינוסים של ידע. פסגות קרחונים צפים למולנו. אנחנו מצביעים עליהם ולומדים על 'אפקט הקרחון':
החיים הם לא מה שהם נראים. יש מבעד לכל הנראה לנו סיפור עמוק וקדום יותר. ככה אני. וככה גם אתם. רב הנסתר. פתאום אנחנו שומעים קולות של שחפים. מסתכלים מבעד למשקפת. יבשה. עוד מעט נגיע לחוף מבטחים. המים המלוחים הספיקו כבר להתייבש. זהו? כבר נגמר? כשאמרתי לכם שהזמן טס לא באמת האמנתם לי. תחנה אחרונה. מורידים עוגן. אוספים את החוויות מהמסע המשותף שלנו. מלקטים את הזרעים לכיסים.
"חכו" אני צועק לכם. "רק תשמרו על הזרעים. יום יבוא ואתם תראו את הפירות שלהם."
אתם מחייכים ועושים עם הראש. משאירים אותי להתבוסס בספק ההוראה שלי. תוצאות המסע שלנו. האמנם?
*
רציתי להוריד לכם את השמיים. להעביר לכם את התחושה שאם רק תרצו, תוכלו להרים אותם שוב בעצמכם. ניסיתי ליישם איתכם את משפט הזהב של ג'ון דיואי, איש החינוך האמריקאי: "תפקיד החינוך הוא ללמד את הילד לחשוב, ולא ללמדו מה לחשוב."
לא דמיינתי עד כמה קשה ומאתגרת יכולה להיות אומנות השגת המפתח ללב שלכם: העמל הבלתי נגמר לזכות באמונכם, שיאפשר לי להגיע למקומות הסודיים ביותר שלכם, מבעד לחומות. הסתכלתי עליכם וראיתי אותי; תלמיד מפוחד בכיתה ו', שמחפש במחנך שלו את המגדלור. אומרים שאין כמו זוגיות לעבודת המידות. אחרי שנתיים של חינוך, אני יכול להוסיף, שאין כמו חינוך כיתה, בכדי לשקף לך בדיוק איפה אותה עבודת מידות עומדת, בלי הנחות או כפל מבצעים. התעצבנתי בכיתה? כנראה שזיהיתי חולשה שאני מתמודד עמה, וזה מה שהקפיץ אותי. ומה עם מספר הפעמים שאזרתי עוז בכדי להגיד לכם שאני פשוט לא יודע את התשובה? שלא לדבר על הפעמים בהן אכלתי את עצמי ולא ישנתי בלילה, כי ידעתי שאני חייב למחרת לבקש מכם סליחה, בגלל שרק אחרי ששחררתי וכעסתי, התברר לי שבכלל טעיתי ולא ירדתי מראש לעומק העניין? וכמו בזוגיות, גם עבודת המידות הזו נעשית תוך כדי תנועה ובאופן תמידי, כי שיעור רודף שיעור ואין זמן להיסגר לשיפוצים אלא רק בחופשים.
ניסיתי ללמד אתכם, אבל מכם למדתי יותר מכולם: מתי לשתוק ומתי לעצום עין, מתי להבליג ומתי לעצור, מתי לערוך חשבון נפש ומתי לזרוק מילה טובה, מפשירה. מתי לשאוף מלא הריאות סיפוק, כאשר היינו באזור הזרימה שלנו ועפנו ביחד לעולמות אחרים ומתי להתרגש באמת, ביחד, מהמקום הנקי ביותר שיש.
*
בשבת קודש ההורים שלי הודיעו לי שהמחנך האהוב שלי, הרב אילן דנינו ז"ל, נפטר. הרב אילן היה אחד מבין שני המחנכים האהובים עליי ביותר (השנייה, תיבדל לחיים ארוכים, היא המורה אוסי). הענווה והפשטות שלו, פוררו לנו את חומות הציניות הדבילית של גיל הטיפש עשרה. סיפורי הצבא שלו שאבו אותנו פנימה. מעולם לא זכור לי שנתקלתי בבן אדם שכל כולו היה מופת ודוגמא ל"מים שקטים חודרים עמוק". מעשיו היו בבחינת "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". כשרכבת ההרים של נעורי הגיע לשפל, כתב לי הרב אילן מכתב ובו פירט בפניי את מעלותיי. בזכות בלון החמצן הזה, הצלחתי לשרוד גם בזמנים המורכבים שנזדמנו לי בחיים. לפחות יש מישהו אחד, אובייקטיבי, בכל העולם המנוכר הזה, שמאמין בי וביכולות שלי. עובדה. הכול כתוב. עשרים שנה אחריי ודמותו של הרב אילן ממשיכה לצוף למולי בשיעורים שלי, כסמל לדיוק ולעוצמה שקטה ומיושבת. וכדוגמא למחנך שהיה גם מורה דרך ומנהיג. בדרכו המיוחדת.
*
האמת שאין לי מושג מה בסופו של דבר תיקחו ממני, או מה תזכרו אחרי עשור או ארבעים שנה. לא יודע. אבל אם רק אדע שהצלחתי להעביר לכם את האמונה בעצמכם לפחות כמו שאני מאמין בכם, אם רק תראו את עצמכם כמו שאני רואה אתכם, איזה יופי של כנפיים מרהיבות הצמחתם לעצמכם בשנתיים האחרונות, כבר והיה זה שכרי.
לעילוי נשמת המחנך האהוב והיקר, שדמותו השקטה חדרה עמוק, הרב אילן דנינו ז"ל.
