והעולם שוב שותק

בס"ד                                      

"לפעמים הזעקה הגדולה ביותר היא השתיקה". רבי מנחם מנדל מקוצק.

הלילה (ביידיש: "און די װעלט האט געשװיגן" - "והעולם שתק") הוא ספרו הראשון של הסופר היהודי-אמריקאי אלי ויזל, המספר את קורותיהם של ויזל ואביו שלמה במחנות הריכוז באושוויץ ובוכנוואל בשנים 1944 -1945.

הספר נחשב לספר השואה הנפוץ בעולם, שתורגם ללמעלה מ-35 שפות.

שנים הרהרתי מאיזה מקום הגיעה האדישות המפלצתית הזו, מהסוג שצ'כוב הגדיר כ"שיתוק הנשמה".

סוגיית הפצצת אוושוויץ הינה בין הידועות בחקר השואה: מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מסילות הרכבת המוליכות אליו?

העולם היהודי לא הרפה מסוגיית הידיעה והבחירה של העולם: האם העולם ידע מגודל הזוועה ואם כן – איך בחר לעצום עיניים בשתיקה, בבחינת "שב ואל תעשה"?

***

כמחנך, האמון על העברת ידע "יום השואה", על הדילמות והשאלות המוסריות העולות ממנו, אני מוצא עצמי בהתלבטות קשה:

גדלתי כדור שלישי לשואה, בבית שנטף ממודעות נוכחת-נפקדת תמידית, למראות אושוויץ וטרבלינקה. סבי, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל, איבד את אשתו וילדיו והתחיל את חייו מחדש לאחר תום השואה. הזיכרונות מטרזינשטט צפו מבעד למבטה הכואב של סבתי עד לנשימתה האחרונה. ודווקא בגלל זה, הבטן שלי, כמחנך, כאדם, מתהפכת כבר כמה חודשים. בשקט. אבל בקביעות.

הקולות הלוחשים לי נהיו חזקים, תקיפים צעקניים יותר:

כמה מקום, אם בכלל, נתת בתוך השיעורים ולוח הזמנים הלימודי שלך בכיתה לסוגיית הסבל והזוועות בעולם?

כמה פרויקטים ניסית לארגן עם התלמידים שלך בכדי להעביר להם את המסר שגם אם אנחנו לא יכולים להצטרף לצבא הכורדי, בוודאי שאנחנו לא יכולים להתעלם מכל מה שמתחולל מסביבנו.

חשבתי על תמונת הפעוט הסורי המת שגופתו נסחפה לים. על נערים בגיל של תלמידיי שנשלחו לחזית וילדותם נשרפה והתאדתה לאוויר. על מאות אלפי האנשים שנרצחו בחבל דארפור ועודם נרצחים.  

חיפשתי איזה חומר מובנה, מערך לימוד, משהו שאוכל באמצעותו להעביר לתלמידיי את המסר שאסור לנו, כעם שעבר כבר בדברי ימיו כמה וכמה פרקי סבל, לטבוע באדישות של עצמנו. חיפשתי משהו שיאפשר את השיח המורכב והטעון תמידית כשעוסקים בנושאים הללו, בשאלות שצצות ועולות בחברה הישראלית: האם ואיך אנחנו יכולים לעזור מבלי שהדבר יפגע בנו או בזהות שלנו? מה היא משמעותה של השתיקה?

אבל לא מצאתי כלום. אולי כי לא חיפשתי מספיק טוב. גם ככה העומס עליי כמורה הוא גדול ויש את מיליון הדברים שאני צריך להספיק לסיים עם התלמידים, לפני שאטריד את עצמי בדברים הרחוקים ממני - אודות חלומות מנופצים, חיים מדממים ומותם של אנשים שמעולם לא הכרתי.

הרהרתי אודות עוד אחת מהשאלות הידועות, שמעסיקות את חוקרי השואה, והיא כמה ואיזה מידע היה לעולם אודות הזוועות שהתרחשו באירופה.

ידעתי שהשאלה הזאת לא רלוונטית אלי: כי אני יודע. ורואה. ומקבל את כל הזוועה הזו דרך האינפוזיה המתפוצצת ממידע שמקיפה אותי.

ראיתי את גופת הפעוט הסורי ב-HD, על פלזמה של 50 אינץ'. ראיתי והמשכתי הלאה. מלחמת הקיום של המעמד הבינוני בישראלי 2016 קראה לי לדגל. מתברר שיש דברים כמו יוקר המחיה ומחירי הדיור שמעסיקים אותי יותר מטרגדיות אנושיות שנפוצות באזור שלנו כפטריות אחרי הגשם.

דו"ח של מרכז המחקר הסורי לזכויות אדם מציג נתונים מזעזעים על מלחמת האזורחים: כ-210,000 בני אדם נהרגו, מהם 10,664 ילדים, 6,783 נשים וכ-3.7 מיליון בני אדם הפכו לפליטים. בדארפור האו"ם מעריך שנרצחו או הורעבו למוות 500,000 אנשים.

מול הזוועות הללו אני מנסה לחשוב מה אני יכול לעשות כמורה ומחנך.

אולי אכתוב מערך שיעור ואנסה לדחוף אותו לתוכנית הלימודים. אולי אפתח דף בפייסבוק. אולי אארגן עצומה. אני לא יודע. באמת שאשמח לשתף פעולה עם כל מורה או מחנך, לחשוב על כל דבר מעשי מעבר לכתיבת הטור הזה, בכדי שבעוד כמה שנים, כאשר המודעות של התלמידים תגדל והם יהפכו לבוגרים, כשהם ישחזרו את התקופה שבה לימדתי אותם וישאלו אותי: "אז מה המחנך, ידעת מכל ההרס והחורבן האנושי הזה, ומה עשית או העברת לנו בעניין?", אני אוכל להגיד להם שלפחות ניסיתי. שזה היה לי במודעות. שרציתי. בעטתי. נלחמתי בטחנות רוח.

הכול חוץ מלהסתכל עליהם, לזוע בחוסר נחת.

ולשתוק.