ישראל במלחמה
בס"ד
ההשתלמות הייתה הזדמנות חוזרת שלי, לחזור לספסל הלימודים ולהזכיר לעצמי, כמו במסע במנהרת הזמן איך אני, מחנך כיתה, מתנהג בתור תלמיד: ומה אני אגיד לכם? "אכן תמונות קשות, יונית".
פתאום באמצע הלימודים, נעלם לו מורה לכמה ימי השתלמות ומוצא את עצמו מוטרד אחת לשעה בקפה ועוגה (ועוגיות פריכות חמות ומהבילות, כאלו שמתפרקות לך בפה, ושטורדלים עם טעם שאין כאן המקום להאריך, וזאת כמובן בנוסף לשלוש ארוחות במתכונת פנסיון מלא) וחוזר לבית הספר עם חיוך מדושן עונג שמרוח על פניו ותוספת של ארבעה קילו למשקלו. לא כולל אלפי קלוריות.
אולם, לאחר החזרה, גיליתי כי לא פחות חשובה מההשתלמות עצמה ומהדברים החשובים והחדשים שנלמדו שם, הייתה גם ההזדמנות החוזרת שלי לחזור לספסל הלימודים ולהזכיר לעצמי, כמו במסע במנהרת הזמן, איך אני, מחנך כיתה, מתנהג בתור תלמיד:
ומה אני אגיד לכם?
"אכן תמונות קשות, יונית".
אין דבר מרתק יותר מלשבת ולצפות בהתנהגות של מורים כשהם יושבים על תקן התלמידים: המסקנות אודות יכולת ההקשבה שלהם ותופעות הקשב והריכוז מפתיעות מתמיד, בטח ביחס לאותו מורה שאמור למחרת לעמוד מול כיתה ולהתמודד מול יכולת ההקשבה שלה: אם ההרצאות מעניינות - אין כל בעיה. אנחנו מקשיבים ונהנים. העניין מתחיל כשמגיעות ההרצאות שקצת פחות באות לנו בטוב.
ההרצאות הללו חידדו לי את ההבנה בתפיסת החוויה של התלמידים שלי ומה הם באמת מרגישים כאשר עומד לפניהם מורה שלא מצליח להעיף אותם או לחילופין כשחומר הלימוד לא בא להם טוב:
אחרי חמש דקות בהן השתדלתי לנסות ולשמור על עניין, הבנתי שאני והמרצה ככל הנראה ניפרד כעת כידידים. בתוך זמן מועט נהפך קולו לרעש רקע מעומעם ומצאתי את עצמי נשאב לסיפור מרתק ומדהים בשם: "אלף דברים שאתה יכול להספיק עד להפסקה".
אסכם את הזמן הזה ואגיד רק שלמעט פתירת הסכסוך האזורי ברואנדה, הספקתי כמעט את הכל.
מאחר שאני מבוגר ומחנך בעצמי, ודאי שהשתדלתי לא להפריע למרצה ובטח שלא לתת לו את התחושה המזלזלת של מישהו שלא מקשיב, אולם לא יכולתי שלא לדמיין משחק סימולציה בו אני נתקל, במקום במרצה החביב, במישהו עם עיניים בגב שדורש הקשבה מלאה. נניח בעצמי. זה היה נראה בערך כך:
אני המורה: "אתה שם בסוף, איך אמרת שקוראים לך?"
אני התלמיד: "אבינועם. אממ, למה?"
אני המורה: "סתם כי בא לי לשאול אותך איך אתה מרגיש. עכשיו תחזור בבקשה על המילה האחרונה שאמרתי"
אני התלמיד: "אמממ.... המילה האחרונה"?
אני המורה: "כן. יודע מה, עזוב את המילה האחרונה. תחזור בקצרה על מה שדיברתי בחמש דקות אחרונות. או בעשר. עזוב אותך. אתה יכול לחזור בבקשה על משהו אחד שאמרתי?"
אני התלמיד: "אממ... לא... לא ממש הקשבתי המורה".
אני המורה: "הבנתי. גש אליי בבקשה בסוף השיעור".
אבל בגלל שאנחנו נמצאים בעולם המבוגרים ולא נעים, הסימולציה הזו תישאר ככל הנראה בגדר הדמיון.
למחרת ההשתלמות הגעתי לבית הספר ונתקלתי בתלמיד שלא הקשיב לי והיה עסוק במשהו אחר.
באופן מדהים הוא נראה ממש כמוני, רק שכעת, במקום להבין ולנמק באופן אוטומטי את חוסר ההקשבה שלו ביכולת ריכוז מועטה, ראיתי את ידו של התלמיד, ידי שלי, מורמת באוויר ורוצה לשאול שאלה; סימנתי לו שהוא יכול לדבר.
ואני התלמיד שאל אותי: "המורה, יכול להיות שאתה פשוט משעמם או מגיש את החומר לא מספיק מעניין?"
כי בינינו, למרות שאנחנו יודעים שיש תלמידים שיש להם יכולת קשב מורכבת ויותר קשה להם לעקוב אחריך לאורך זמן, יש גם משהו מעליב בכך שמישהו (גם אם הוא תלמיד בבית הספר היסודי) לא מקשיב לך ובעצם משדר לך: אל תיקח את זה קשה, אבל תכל'ס, אתה לא ממש מענין אותי.
ובעצם, מהו האתגר שלנו, המורים, אם לא לנסות ולהרכיב את השיעורים שלנו מכמה סוגים שונים של מתודות, בכדי לנסות ולהגיע לעניין כמה שיותר תלמידים?
אני, בכל אופן, לקחתי מההשתלמות האחרונה שלי הרבה יותר מ-30 שעות גמול-השתלמות. זו הייתה תזכורת לכך שחשוב להיכנס לנעלי התלמידים ולהבין שלפעמים, בשביל לקבל את ההקשבה הרצויה, אתה צריך להיות ממש טוב, לעבוד מאוד קשה ולהרוויח אותה בעמל רב. כי אם תפשל או לא תגיע מוכן - אתה פשוט צריך להסתכל עליהם ולהקשיב לחוסר ההקשבה שניצב בכיתה -
ממש מולך.
