פתיחת שנת היהלומים

בס"ד

נכתב לפני שנה, לקראת שנתי הראשונה כמחנך.

זה קרה בכיתה ד'. עברו מאז עשרים ושלוש שנים ועדיין הזיכרון טרי לי כאילו זה היה אתמול. הייתי בכיתה ד', הלימודים עניינו אותי כמו שהתוכניה של "הצופים- כנס רשגדי"ם ארצי" עניינה את חאלד משעל, רק קצת פחות. אני זוכר שכל העולם ואשתו ניסו לדבר איתי על חשיבות הלימודים. להסביר, לשכנע, להמחיש. חוץ מאשר כתובת אש מלווה בברקים וטייסת 15F שעושה "באז", הם עשו הכול. אבל הם שידרו לי בFM  ואני, הלב שלי בכלל היה על AM. כל הניסיונות שלהם נשמעו לי כלא יותר מרעשי רקע של שיחת דולפינים.

ההיגיון שלי דווקא עבד יופי ובאמת הבנתי למה כדאי לי להשקיע בלימודים. אבל הם לא הבינו שלא לוגיקה חיפשתי כי אם אמונה. לא הסברים ושכנוע אודות חשיבות הלימודים לתפיסת מעמד בעולם אלא הכלה וחיבוק. חיפשתי את היד שתהיה מוכנה להיכנס לתוך האיבוד שלי, להגיע עד אליי ושם, בחלקת האלוקים הקטנה שלי, במרחב המוגן שלי, פשוט להיות איתי ולספק לי את מעטפת הביטחון שכל כך השתוקקתי אליה.

באחד השיעורים היא קראה לי החוצה. הבנתי שאם היא לא בחרה לקיים איתי את השיחה האישית על זמן ההפסקה שלי אלא על חשבון שיעור - כנראה שזה ממש חשוב לה. אני חשוב לה. ישבנו על ספסל בחוץ. היא הסתכלה עם עיני האוקיינוס שלה לתוך הנשמה של העיניים שלי:

"אתה מבחינתי כמו יהלום", אמרה לי. "אתה יודע שיהלום, גם אם הוא מכוסה בשכבות אבק ובוץ, עדיין הוא נחשב יהלום. ככה אתה מבחינתי".

עד עכשיו אני מרגיש את גל הצמרמורת שהתפשט לי בתוך הגוף. מה? את באמת חושבת ככה? אני יהלום?  

אומרים שלמילים יש כוח. בשיחה ההיא, המחנכת הזו, או המורה אוסי בשבילכם, לימדה אותי שיש להן גם בחינה של תחיית המתים. ממש לנפוח חיים ולהסיר את אבק הריקבון מנשמות צמאות. סוף-סוף העולם מצא אותי ואמר לי אישית שיש לו תוכניות גדולות בשבילי.

לאחר מכן, בכיתה י', נתקלתי בדמות המחנך, ברב אילן דנינו, שהצטרף למורה אוסי במועדון המחנכים-אומנים שעיצבו לי את הנשמה. ממנו למדתי שאמת ודוגמא אישית יכולים להשפיע רק כשהם באים במצב הצבירה הפראי והטבעי שלהם, כמו מפל אידאלים גועש. חומרים מלאכותיים פשוט לא יעבדו.

והנה, אחרי עשרים ושלוש שנים, אני מוצא את עצמי נכנס לתפקיד המחנך, מסתכל על ארבעים ושמונה עיניים שמביטות בי בתמיהה ובציפייה דרוכה. עשרים וארבעה עולמות, נשמות, חיים, חלומות, פחדים, געגועים, ילדים, פלסטלינה, נשמות, יהלומים.

יהלומים שמחכים לצורף שיעבוד איתם, לא בפס יצור אלא באומנות ידנית. שיהיו לו מספיק משאבי זמן ונפש בכדי להסתכל על כל יהלום כזה בעין טובה. בזכוכית מגדלת, שלא תפספס חלילה שום קראט ותכונה מדהימה שמסתתרת מבעד לשכבות האבק החצופות שנתווצרו להם עם השנים.

ריבונו של עולם, היה נא מצליח דרכי בפתיחת שנת הלימודים.

עזור לי בכל יום מחדש לחיות את התפקיד כאותו אומן המתרגש בכל פעם שמתגלגלים לפניו יהלומים.