חמישה ממדים של צמיחה

איך פדגוגיה עוברת מממד אחד לחמישה? זוהי תמה שמעסיקה אותנו (בצוות), וגם רבים אחרים. בכתבה הקודמת, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הוראת מתמטיקה", שאלנו, בין היתר, האם ממד הידע והידיעה הוא הממד היחידי בפדגוגיה? איך עוד לומדים? מה עוזר לנו לצמוח?

מאת: ברק ברבי

ניסיתי להיזכר בילדות שלי. במקרים שבהם צמחתי ומה גרם לזה לקרות. יותר נכון במי גרם לזה לקרות ובאיזה ממד היה מדובר. הזיכרון הראשון שלי הוא המורה שלי מכיתה א', אסתי זלר, שאמרה לי שיש לי עיניים נבונות. אני לא זוכר שהיא לימדה אותי לקרוא או לכתוב או לספור , אבל בינינו, אם מספרים לך שעיניך נבונות אתה כבר מסוגל לעשות את כל אלו בכוחות עצמך. היא ראתה אותי ואני צמחתי .

הזיכרון השני שלי הוא מאמן הכדורסל שלי כשהייתי נער, דני פרוייליך, שבמפגש הראשון שלי אתו העמיד פנים של פליאה שהחטאתי מזווית מסוימת. קורה שמחטיאים אמרתי לו, והוא ענה לי: "לא מהזווית הזאת. עכשיו התרגיל שלך בחודשיים הקרובים הוא לעמוד כאן כל יום שעתיים בנקודה הזאת ולהתאמן  בקליעה לסל". אחרי חודשיים לא הצלחתי להחטיא מהנקודה הזו גם בעיניים עצומות. הוא לימד אותי את המשמעות של אימון ואני צמחתי.

הזיכרון השלישי שלי הוא המורה שלי לתנ"ך, בתיכון, יורם גולדברג ז"ל. יורם היה שואל אותי שאלות. הוא שאל אותי איפה כתובה בסיפור קין והבל המילה "לעזאזל" או "מה חשבו והרגישו הגר וישמעאל בלכתם במדבר צמאים". יורם הפעיל אצלי את הדמיון והיצירתיות בשאלות קצרות ופתוחות ואני צמחתי.

הזיכרון הרביעי שלי הוא פרופסור זאב בכלר מהחוג לפילוסופיה באונ' תל אביב. זאב שאל אותי על דברים שאני לא יודע. כשהתעמקנו בכתבי קאנט, הוא שאל אותי מדוע קאנט כתב את ספרו "הקדמות  לכל מטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע", ואני עניתי "בכדי לענות על שאלה פילוסופית". זאב אמר לי שזאת לא סיבה לכתוב ספר, וכך מצאתי את עצמי שקוע חודשים בלמידה של ההיסטוריה בתקופת קאנט, של הפוליטיקה ,של חייו הפרטיים ועוד. פרופסור בכלר עימת אותי עם שאלות ששיקפו לי את מרחב אי הידע שלי ואני צמחתי.

הזיכרון החמישי שלי הוא אבא שלי, בנימין ברבי ז"ל. אבא שלי אהב אותי ללא תנאי, ללא שיפוט אפריורי, בכל מקום, ובכל זמן. האהבה שלו הצמיחה אותי .

ואני רק בשר ודם ככל האדם, זכיתי. האם כל ילד, נער ואדם יכול לזכות?

אז מהם הקווים לדמותו של מורה שיצמיח את תלמידיו בכל הממדים? 

מורה שרואה את עצמו ואת תלמידיו; שמצליח לייצר "אקולוגיה" בטוחה, שבמסגרתה הוא מזמן לתלמידיו סיטואציות למידה שהכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהן; זאת מתוך אמון מלא בהם. ועל בסיס אמון שלהם בו.

מורה שמביא איתו לכיתה את יכולות העשייה והיזמות שלו. שמאפשר הזדמנויות רבות לתרגול, ומדייק במשימות האימון;

מורה שמביא את הידע שלו כבסיס ראשוני לחשיבה וגורם לתלמידים לערור או לערעור קוגניטיבי שמניעים אותו לחיפוש ידע נוסף ולבניית תפיסות חדשות;

מורה שמביא לכיתה את אהבת האדם שבו; את האכפתיות והדאגה, מתוך רצון אמיתי בטובתם של תלמידיו;

ולבסוף, מורה שמביא את היצירתיות שבו לכיתה ומעז לפרוץ גבולות; מעודד יציאה מהקופסא, מזמין את תלמידיו לייצר משהו משלהם, חדש, מסעיר ומפתיע.. שאפילו הוא לא חלם עליו.

איך הממדים האלו יכולים לבוא לידי ביטוי בהוראה ובלמידה בכיתה? ואיך אפשר לעזור למורים לפעול בכל הממדים ולעורר השראה? בכתבה הבאה, נחבר את הרעיונות, שעלו במרומז או שלא במרומז, בשלוש הכתבות הראשונות ונספר לכם על מודל החממה הפדגוגית - מקום שבו מורים מוכשרים אחרת.

***

הכותב הינו חבר בצוות החממה הפדגוגית, מנחה ומפתח מיחידת המו"פ של מכון ברנקו וייס; מורה למתמטיקה ולפיזיקה, העוסק בחקירה ובגיבוש של עקרונות היסוד של הפדגוגיה; חבר בצוות PENZA - מעבדה תפיסתית, עוסק בהכשרות של אנשי חינוך ושל אנשים בכלל, בארץ ובעולם.

 התמונות באדיבות אסף פלדמר.