לקדם מצוינות
"המורה לא מבין כלום. הוא לא מלמד טוב", חזרה בתי מבית הספר כועסת. ידעתי שהדרך שבה אגיב באותו רגע, תקבע הרבה להמשך. היה לי ברור שאם אקח צד בין המורה לבתי, זה לא יוביל למקום טוב, אז החלטתי לשאול אותה, מדוע לדעתה המורה לא מלמד טוב. "כי הוא מבזבז לנו את הזמן עם שאלות ודיונים. הוא אמור להכתיב, למלא את הלוח ושנעתיק", היא השיבה.
עצוב שהילדים תוכנתו לתובנה שלהכתיב ולהעתיק זו הוראה טובה, חשבתי לעצמי. רציתי להגיד לה שהנה, סוף סוף מגיע מורה שמלמד אחרת ושמעורר לחשיבה. אבל שתקתי. לא אמרתי כלום, כי לא רציתי לפגוע במורים ובמורות האחרים, שעושים הכתבות. אני מודה שלרגע אחד לא חשבתי שיכול להיות שהבת שלי צודקת.
שלושת השלבים בתהליך הלמידה
רק אחרי שקראתי את ספרם של ג'ון האטי וגרגורי ייטס, "המדע על איך שאנחנו לומדים", הבנתי שאולי טעיתי. האטי וייטס כותבים שבתהליך למידה ישנם שלושה שלבים: רכישת ידע, הבנה עמוקה ויישום מעשי. הם טוענים שלכל שלב מתאימה שיטת הוראה אחרת. בשלב הראשון, כשעדיין לא יודעים, צריך לצבור ידע ומיומנות ולכן דווקא מתאים לקרוא, להקשיב, לסכם, לתרגל ולזכור.
בשלב השני, כדי להבין לעומק, חייבים לקיים דיון, להתבטא ולראות דברים מזוויות שונות. בשלב השלישי, המתקדם, נחוצה התנסות, דרושה משימה וחייבים אתגר. זהו השלב שבו צריך לפתור בעיות מורכבות בדרכים חדשות. הבעיה, טוענים החוקרים, שמורים לא תמיד יודעים להתאים את השיטה לשלב הנכון ולרוב הם לא מספיקים הרבה מעבר לשלב הראשון.
במילים אחרות, יכול מאוד להיות שהציפייה של בתי לתהליך של הקניית ידע, הייתה במקומה. ייתכן שהיה מדובר בנושא לימודי חדש ועד שהתלמידים לא רכשו בסיס מספיק מוצק, הניסיון של המורה לקיים דיון בשלב מוקדם מדי, נדון מראש לכישלון. הרי אם הילדים לא יודעים כלום, על מה הם ידונו? ואם עכשיו הם יקיימו למידת עמיתים, הם עלולים ללמד זו את זה שגיאות.
אבל, בואו נדבר על השלב השלישי, הגבוה מכולם. זה שאנחנו כמעט ולא מספיקים להגיע אליו או שמנסים לדלג אליו בקיצורי דרך שמביאים יותר נזק מתועלת. זה השלב שמחקר פיז"ה הבינלאומי בודק. כלומר, לא האם התלמידים שלנו יודעים את מה שלמדו בבית הספר, כמו המיצ"ב או טימ"ס, אלא האם הם יודעים לקפוץ אל המים ולהשתמש בידע הזה כדי להתמודד עם בעיות מהחיים עצמם.
הדרך מפיז"ה להייטק
ממחקר פיז"ה עולה שהילדים שלנו לא כל כך יודעים לתרגם את מה שלמדו בבית הספר ולפתור אתגרים מעשיים. התלמידים אומרים שהם לא רואים את הקשר בין החומר הנלמד לבין המציאות שסביבם. מורים רבים אומרים שזה לא תפקידם. הם אמונים על הבסיס והיסודות, על ההשכלה הרחבה והחשיבה המופשטת. היישום, לטענתם, הוא אחריות של ההכשרה המקצועית.
הבעיה היא שכיום הגבול מתעמעם. נכון שבעבר המעסיקים חיפשו רק תעודות המעידות על ידע שנרכש ומיומנות שנבנתה, אבל היום, כששואלים את 8200 ואת חברות ההייטק, כמי שמסמנות את העתיד, כיצד הן בוחרות מי יתקבל אליהן, התשובה מעניינת. נכון, בסינון הראשוני הן מחפשות חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה ומחשבים וכדאי גם תואר בהנדסה מהאוניברסיטה, אבל זה כבר לא מספיק. היום הן מחפשות, בנוסף, גם יכולת התמודדות עם בעיות מורכבות. לא רק לשחזר ולפתור את התרגילים מספר הלימוד, אלא לשחות בבטחה באתגרים מסובכים, כאלו שעדיין אין להם פתרון. בשביל זה נחוץ ידע רחב ועשיר ויש להבין אותו לעומק. אסור להיכנס ללחץ ממצב של אי וודאות וחייבים לדעת להתחבר למי שיכול לעזור ולהשלים ידע.
סיפר לי חבר שבנו התראיין לחברת סטארטאפ שהמשימה שקיבל בראיון הייתה לתכנת פתרון לבעיה מסוימת במשך שעה, אלא שמדובר בשפת תכנות אזוטרית שלא הכיר ואפילו לא שמע עליה. הבחור לא איבד עשתונות, הוא כבר שלט בארבע שפות תכנות, כך שהכיר את המבנה המשותף שלהן וידע למה לצפות. הוא חיפש בגוגל את השפה המבוקשת וגילה שזה מוצר של חברה רוסית.
משם נכנס ללינקדין וראה שיש לו מכר שיש לו חבר שעובד בחברה הזו. הוא כתב אליו ודרכו הגיע אל העובד ששלח אליו קובץ עם הוראות ישנות ברוסית. מיד המיר לפורמט שגוגל טרנסלייט יודע לתרגם, קרא את ההוראות והחל ללמוד את השפה. מכיוון שהמוצר כבר ירד מהמדף, היה צריך להוריד אפליקציה שתעזור לו לתכנת בשפה המבוקשת וכך הצליח.
כשהוא סיפר לי את הסיפור, תהיתי האם גם הבת שלי תהיה מוכנה לעולם החדש. ואז, בשבת שעברה, היא נתנה לי לקרוא טקסט שכתבה לרגל סיום תכנית העשרה מיוחדת שבה השתתפה השנה בתחום הסייבר. לקראת סוף הנאום, שאותו היא אמורה לשאת בשם החניכות, היא השוותה בין שיטת ההוראה הנהוגה בתיכון ובין זו שחוותה בתכנית:
"בבית ספר, כשמשהו קשה לי, אני שואלת את המורה. היא פותרת את התרגיל וכך אני מוצאת איפה טעיתי. לעומת זאת, בתכנית, כשפניתי אל המדריך, הוא שאל אותי מה הבעיה, מה רציתי לעשות ואיפה נתקעתי. הוא אמר לי שבחיים האמיתיים, אני צריכה לדעת להסתדר לבד ושאל אותי שאלות מנחות, שכיוונו אותי לצאת מהקופסא בכוחות עצמי".
חשתי גאווה על כברת הדרך שהיא עשתה מאז שיחתנו על המורה שהכתיב. התרשמתי מאוד מהיכולת שלה להבחין בהבדלים שבין שיטות ההוראה. כל זה הביא אותי לחשוב, מה נחוץ למורים כדי שיוכלו להגיע עם תלמידיהם לשלב הלמידה המתקדם, מבלי להתפשר על השלבים הקודמים? ומה נדרש להם כדי להפוך את ההוראה והלמידה ליותר בהירות ומפורשות?
ואז הבנתי שבעצם, תפקידם דומה לתפקיד שלנו כהורים, שגם הוא אמור להשתנות עם הזמן. בהתחלה אנחנו מטיפים, מתרגלים ומחזיקים את היד. אחר כך, אנחנו צריכים לאפשר להם להיחשף לזוויות מגוונות ולהביע דעות משלהם. ולבסוף, עלינו לעבור לעמדה של חונך שמאתגר ודוחף, תומך וסומך, והכל כדי שיוכלו לעוף בעצמם. מתברר שלא פשוט בכלל להיות הורים ומורים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
מה דעתכם? נשמח לקרוא, כאן בתגובות, מניסיונכם האישי בהוראה, מתי לדעתכם נכון ללמד ולהכתיב ומתי חשוב לתת לתלמידים לחפש את התשובות בעצמם.
