האם אנחנו עושים לתלמידים שלנו עוול כשאנחנו מוותרים להם?

כשאני מסתכל היום על שתי בנותיי הגדולות שלומדות לחמש יחידות מתמטיקה בתיכון, אני מבחין בגישתן הרצינית, במאמץ שלהן ובנחישות להתמודד. אבל, מה שגורם לי התרגשות גדולה במיוחד זה לראות את מערכת היחסים הנשזרת בינן ובין המורות שלהן. כל אמירה וכל מבט הן עבורן משוב אישי, כל אגל זיעה מצטרף לניסיון עיקש להצליח, כי היא מאמינה בי, וגם אני מאמינה בעצמי.

כמו כל הורה גם אני נזכר במורה שניסתה ללמד אותי מתמטיקה. רינה, ממש לרחם עליה, בתיכון הראש שלי היה במוסיקה, בטניס ובחברים, למי היה כוח ללימודים. בגיאומטריה עוד הסתדרתי, אפילו נהניתי מהאלגנטיות שלה. אבל בטריגו פשוט הלכתי לאיבוד. קצת ניסיתי, היה לי קשה, אז ויתרתי. שכנעתי את עצמי שבמתמטיקה, או שיש לך את זה או שאין לך, ואני כנראה לא נולדתי לזה.

בדרך לאקזיט אין באמת קיצורי דרך

היום אני יודע שהתגובה שלי ללימודי המתמטיקה הייתה ישראלית טיפוסית. ה-OECD מצא שרק 17 אחוזים מהתלמידים בכיתה י' בישראל חושבים שההצלחה שלהם במתמטיקה קשורה במידת המאמץ וההשקעה שלהם, לעומת 60% מהתלמידים בדרום קוריאה. במבחני פיז"ה תלמידי כיתה י' שלנו מגיעים להישגים במתמטיקה שמציבים אותנו בקצה העשיריה הרביעית ואת קוריאה בראשונה.

בואו נודה, מבחינתנו מאמץ והשקעה הם חולשה. "הבן שלי הצליח במבחן, בלי להתכונן" אנחנו אומרים בגאווה לחברים. אנחנו חושבים שלתרגל זה מיותר כי מי שמוכשר, לא צריך, ומי שאינו טלנט, חבל לו על הזמן. יש לנו תסביך כזה, מאז יציאת מצרים אנחנו אוהבים אקזיטים חפוזים. אנחנו מעריצים הברקות של רגע, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל מעדיף קיצורי דרך מהירים.

לרוב אנחנו שוכחים שמאחורי האקזיט נמצאים אלפי שעות לימוד ועבודה מאומצת. היכולת לחדש וליצור נשענת על ידע עמוק ורחב, ההבנה והניתוח מתבססים על יסודות עמוקים, והחשיבה פורצת הדרך עומדת על מיומנויות שנרכשו בקריאה, בתרגול ובהתמודדות. אבל אנחנו מעדיפים הצלחה נטולת מאמץ, כזו שכאילו באה באופן טבעי.

הסוד של אנשי האשכולות

כשהגישה הזו מגיעה לחינוך זה מתחיל להיות בעייתי. מחקרים עדכניים מראים שהיכולת להצליח בלימודי מתמטיקה בבית הספר דווקא כן תלויה בראש ובראשונה ברצון, בנחישות ובמאמץ. לפי מחקריהן של קרול דוויק וג'ו בואלר מאוניברסיטת סטנפורד, אין תלמיד שלא יכול להצליח במתמטיקה ברמה גבוהה. מי שמאמין, משקיע ומתמיד, מגיע רחוק.

לפי החוקרות הבעיה היא שרובנו שבויים בדפוס חשיבה מקובע ובאמונות קדומות שמגשימות את עצמן. בניסוי בארה"ב הראו למורים תמונות של תלמידיהם בשנה הבאה, שאותם לא הכירו. המורים נשאלו להערכתם את רמת ההישגים של כל תלמיד רק לפי תווי פניהם. התשובות נחלקו לפי צבע העור והמגדר. הבהיר מצטיין, הכהה מתקשה, הבן מצליח והבת פחות.

קל לנו להזדעזע מממצאים כאלה, אבל האמת היא שכולנו חוטאים בכך. בפריפריה אנחנו מוחאים כפיים על זכאות לבגרות, בעוד שבמרכז ברור לנו מראש שהתלמידים יעשו חמש יחידות. את בנינו אנחנו דוחפים למגמות פיזיקה וסייבר, תוך שאנו מפגינים שמחה מכל בחירה של בתנו. "העיקר שתהיי מאושרת", אנחנו מוסיפים בגאווה עצמית. כך בלי להתכוון, אנחנו משכפלים ומרחיבים פערים.

כשאני חושב על הבנות שלי, אני חושב שבמציאות חיינו הן בכלל לא היו אמורות לבחור במגמות ריאליות. הן מתעמלות אקרובטיות מקצועיות, שמשקיעות שעות בכל יום להתכונן לאליפויות בארץ ובעולם. אפשר היה לצפות שהן תלכנה למגמת ספורט, או למגמות שפחות דורשות השקעה בלימודים, בטח לא חמש יחידות במתמטיקה.

בישראל הרי אתה חייב לבחור מי אתה. זה לא רק ימין ושמאל, דתי או חילוני, ספרדי או אשכנזי, גם בחינוך, או שאתה ריאלי או שאתה הומני. אין באמצע ואסור גם וגם. מגיל צעיר אתה חייב להצהיר מי אתה ומה אתה לא. כאילו שלמהנדס אין אישור ליהנות מהצגת תיאטרון טובה, מתעמלת לא אמורה לדעת את לוח הכפל ומוסיקאית לא מחויבת לדיוק ולמשמעת.

כשמפסיקים את החלוקה המלאכותית הזו שאימצנו לעצמנו, אז פתאום מבינים. מבינים מדוע ביוון העתיקה אנשי האשכולות שילבו מוסיקה, עם מתמטיקה, אתיקה וג'ימנסטיקה. מבינים למה בתור הזהב שלנו עם הרמב"ם ובתקופת הרנסנס עם דה וינצ'י וחבריו, כולם שילבו בדרך למצוינות. ומבינים היום מדוע רבים מילדי העולים מרוסיה הולכים גם לחוג בלט וגם לתגבור בפיזיקה.  

לא לוותר לתלמידים

והנה שוב אני חוזר למחשבות על המורה רינה. כתלמיד ויתרתי על חמש במתמטיקה, אבל המורה רינה לא ויתרה עלי. בכיתה לידי ישבו גאוני הדור, בני פרופסורים שהיום הם בעצמם פורצים דרך במדע, ובכל זאת, היא הגיעה אלי והתעקשה לחנוך לנער לפי דרכו העקשנית. היא סגרה משולש קשוח עם ההורים שלי ודאגה שבחופשת הקיץ אתרגל עם סטודנט ועם אמא ובסוף הקיץ אגש למבחן מעבר.

אז לא הבנתי את זה, כעסתי ובעטתי. אבל במבט מפוכח לאחור אני מבין ומעריך את השיעור החשוב שלמדתי לחיים. למדתי להאמין במאמץ ובהתמדה. אינני תמים, אני יודע שכישרון מולד הוא יתרון חשוב ושלאחרים ההישג יעלה במאמץ גדול יותר. אבל אני גם יודע שהצלחה נטולת מאמץ אינה מאריכה ימים וברגע שמופיע הקושי הראשון, והוא מופיע, לא יודעים איך להתמודד.

היום בבתי הספר ישנם אלפי סיפורים שכאלו. בשנים האחרונות ישראל מצליחה להכפיל את מספר בוגרי חמש היחידות במתמטיקה. המדהים הוא שרמת המבחן והציון הממוצע נשמרו. זה אומר שכל השנים עשינו עוול לילדים שהיו יכולים להצליח. ויתרנו להם ולא האמנו בהם. אז בואו השנה ניתן אמון במורים שלהם, נתמוך כשקשה, נעודד כשיזיעו, ונאפשר להם להיות מוכנים טוב יותר לחיים. 

באופן משפחתי אני מתגאה במאמץ של בנותיי בתחילת השנה, אבל יודע שהקשיים יגיחו מעבר לחגים. אני יודע שאז מחכה גם לי תפקיד. אז יהיה עלי לתמוך ולעודד אותן, לתת אמון וגיבוי למורותיהן, לחגוג את הרגעים שבהם ידע ומיומנות חדשים נבנים, ולהחזיק למול העיניים, כל הזמן, תמונת עתיד שמצדיקה את המאמץ.

*גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה בדה מרקר