הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת

מורה בבית ספר ציבורי בדנוור ניסתה למצוא דרך להכיר ולהבין טוב יותר את התלמידים שלה. כעת היא חולקת עם העולם את הדרך, ואת מה שהיא גילתה.

קיילה שוורץ היא מורה בבית הספר היסודי דאול, בדנוור. היא מחנכת של כיתה ג', ובעבודתה היא ניסתה להיות אמפתית יותר לתלמידיה, להכיר אותם לעומק ולהבין את החוויה שלהם.

על מנת לעשות זאת, שוורץ חילקה לכל התלמידים דפים, וביקשה מהם להשלים את המשפט הבא: "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת...." (I wish my teacher knew). התלמידים מילאו את המשאלות שלהן, ושוורץ גילתה פתח לעולמם הפנימי של התלמידים.

בחשבון הטוויטר שלה שוורץ מפרסמת את המשאלות שהתלמידים שלה כותבים.

"הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת שאין לי עפרונות בבית כדי לעשות את שיעורי הבית" - אחד הפתקים

שוורץ מספרת שקבלת הפתקים היוותה "קריאת השכמה", וכי הפתקים הבהירו לה מה הוא מצבם של תלמידיה. התלמידים, שמגיעים ברובם ממיעוטים אתניים וממצב סוציואקונומי  קשה, כתבו בפתקים חוויות המעידות על מצוקות משמעותיות – כלכליות ורגשיות.

כך למשל, אחד התלמידים כתב "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת שלפעמים יומן הקריאה שלי אינו חתום כי אמא שלי לא נמצאת כל כך בסביבה בדרך כלל". תלמיד אחר כתב "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת ווייטנאמית, כי אז היא הייתה יכולה להגיד מילים שאני לא זוכר, ולשיר שירים".

כמובן שחלק מהפתקים גם עסקו בתחומים סטנדרטיים יותר, כגון פתקים בסגנון "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת שהיא נותנת יותר מדי שיעורי בית במתמטיקה" או "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת שאני רוצה ללמוד בקולג'" - פתק מרגש במיוחד כשמדובר בילדים צעירים כל כך, ומרקע קשה.

כתבה על קיילה שוורץ והמשימה שהיא נתנה לתלמידיה

שוורץ השתמשה בפתקים לא רק על מנת לדעת יותר על תלמידיה ולהבינם, אלא על מנת לברר את צרכיהם ולסייע להם באופן אקטיבי. ברמה החומרית היא החלה לחלק לתלמידיה עפרונות, למשל, כי הבינה שיש צורך אמיתי באלה. דרך נוספת בה היא סייעה לתלמידים, הייתה כתגובה לאחד הפתקים, בו היה כתוב: "הלוואי שהמורה שלי הייתה יודעת שאין לי חבר שישחק איתי". בשל הקריאה בפתק זה החלה המורה הצעירה לשם לב יותר לשילובם של כל התלמידים במארג החברתי של הכיתה.

המשימה הפשוטה ששוורץ הציעה לתלמידיה ואז פרסמה בחשבון הטוויטר שלה, התפשטה כאש בשדה קוצים, ונראה שאלפי מורים כבר ביצעו אותה בכיתותיהם. מורים רבים גילו שהמשימה מתאימה לא רק לתלמידים בגילאי יסודי, אלא אפילו לתלמידי תיכון.

נראה שסוד ההצלחה של המשימה  טמון בפשטות שלה – כל מה שצריך על מנת להכיר את התלמידים הוא פשוט לשאול, ולהקשיב. וזה בדיוק מה שקיילה שוורץ עשתה.

איך אתם לומדים להכיר את התלמידים שלכם? ספרו לנו בתגובות!