נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
שגרה, כמה טוב שחזרת!
בכל שנה מחדש, חודש ספטמבר מעניק לנו טעימה קצרה ממך, ומיד מגיעים חגי תשרי שקוטעים את הרצף. רק אחריהם אנחנו מרגישים ששנת הלימודים מתחילה באמת. זה גם בדיוק הרגע שבו נפתחת בפנינו הזדמנות חינוכית חשובה: לבנות שגרות למידה שילוו אותנו ואת התלמידים לאורך השנה.
אבל רגע, כשאנחנו אומרים "שגרה", למה אנחנו מתכוונים? לישיבה מסודרת? לשקט מוחלט? לכללים ברורים? להספק של החומר? בעיניי, שגרת למידה טובה היא הרבה מעבר לכל אלה. היא יוצרת מסגרת ברורה שמעניקה לתלמידים ביטחון, אבל גם משאירה מקום לסקרנות, לתנועה, לשיתוף ולשמחה.
האתגר האמיתי הוא לא רק לגרום לתלמידים ללמוד. הוא לגרום להם לרצות להיות חלק מהלמידה. לפעמים התשובה אינה נמצאת בעוד פעילות מיוחדת או במערך שיעור מושקע, אלא דווקא בשגרות הקטנות שאנחנו יוצרים בכל יום. הנה שש שגרות שעובדות אצלי בכיתה, ואולי יעשו שינוי גם אצלכן.ם.
אין נוסחת קסם אחת שמתאימה לכל כיתה ולכל מורה. מה שעובד בכיתה אחת עשוי שלא להתאים לאחרת. ובכל זאת, לאורך השנים גיבשתי כמה שגרות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעשייה החינוכית שלי. הנה שש מהן.
תדמיינו תלמיד שמגיע בבוקר לבית הספר ויודע שמישהו זקוק לו. לא רק כדי שיענה נכון על שאלה, לא רק כדי שישלים משימה, אלא מפני שיש לו אחריות אמיתית בכיתה.
מדי שנה אני מקפיד להעניק לכל תלמיד בכיתת החינוך שלי תפקיד. אחד אחראי על הלוח, אחר על האורות, תלמיד נוסף על המקרן ואחר על סדר וניקיון הכיתה. לכאורה, מדובר במשימות קטנות. בפועל, הן מאפשרות לכל תלמיד להרגיש שהוא חלק משמעותי מהכיתה.
התפקידים אינם שמורים רק לתלמידים המצטיינים, המסודרים או המובילים חברתית. להפך. דווקא תלמיד שלא תמיד מוצא את מקומו יכול לגלות באמצעות תפקיד קטן שיש לו יכולת לתרום ושסומכים עליו. אני ממליץ להחליף תפקידים אחת לחודש. כך התלמידים מתנסים בתחומי אחריות שונים, והשגרה נשארת רעננה.
המסר שאני רוצה שכל תלמיד ייקח איתו הוא פשוט: אתה לא רק לומד בכיתה הזאת. אתה חלק ממנה.
מכירים את הרגע הזה? השיעור מתחיל, המורה מציג נושא חדש, תלמיד אחד מבקש לצאת לשירותים, השני רוצה למלא מים והשלישי חוזר לכיתה ושואל: "רגע, מה עושים?"
פתאום, במקום ללמד, אנחנו עסוקים בניסיון לאסוף מחדש את הקשב של כולם.
אחת השגרות שאני מקפיד עליהן היא שבמשך רבע השעה הראשונה שלאחר ההפסקה, התלמידים נשארים בכיתה ונמנעים מיציאות לשירותים ולשתייה, למעט צורך דחוף או אישי שמצריך מענה. אני מעודד את התלמידים לדאוג לצרכים הללו במהלך ההפסקה, כדי שנוכל לפתוח את השיעור יחד.
למה זה חשוב לי? מפני שפתיחת השיעור היא רגע משמעותי. זה הזמן שבו אנחנו מציגים את הנושא, מסבירים את המשימה ומניחים את היסודות להמשך הלמידה. כשתלמיד מפספס את ההקניה, לא פעם נשמע בהמשך המשפט המוכר: "אבל המורה, לא הבנתי מה צריך לעשות!"
כמובן, חשוב להפעיל שיקול דעת ולהיות קשובים לצרכים האישיים של כל תלמיד. המטרה אינה למנוע יציאה נחוצה, אלא ליצור הרגל של התארגנות מראש ולצמצם הפרעות שאפשר למנוע. רציפות בלמידה לא נוצרת מעצמה. היא מתחילה בהרגל של התארגנות נכונה.
כמה פעמים נתנו לתלמידים משימה, הם כתבו תשובות נהדרות, ואז פשוט עברנו לנושא הבא?
בעיניי, זה פספוס.
אחת השגרות החשובות שאני משתדל לשלב בשיעורים היא מתן במה לתלמידים ולתוצרים שלהם. לדוגמה, באחד השיעורים אפשר לתת משימה פשוטה: "כתבו שלוש דרכים שבהן תוכלו לשמח חבר עצוב". לאחר זמן הכתיבה, אני מזמין כמה תלמידים לשתף את תשובותיהם. פתאום תלמיד אחד מציע להזמין את החבר למשחק, תלמידה אחרת מציעה לכתוב לו מכתב ותלמיד נוסף מציע פשוט לשבת לידו ולהקשיב.
כך, ממשימה אישית במחברת, נוצרת למידת עמיתים. התלמידים נחשפים לרעיונות חדשים, לומדים להקשיב לדעות שונות ומגלים שלחברים שלהם יש מה ללמד אותם. חשוב לגוון גם את זהות המשתפים, לאפשר דרכי שיתוף שונות ולתת מקום לתלמידים שפחות נוח להם לדבר מול הכיתה.
לפעמים, הלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת דווקא כשהמורה מפסיק לדבר והתלמידים מתחילים להשמיע את קולם.
יש משהו מיוחד ברגע שבו תלמידים מבינים שההפסקה הסתיימה והשיעור מתחיל. אחד ההרגלים הוא עמידה במקום בתחילת כל שיעור כאשר המורה נכנס. זהו רגע קצר שמסמן מעבר: עכשיו אנחנו עוברים מזמן ההפסקה לזמן הלמידה.
מבחינתי, העמידה מעניקה לפתיחת השיעור מסגרת מכבדת ורצינית. היא גם מאפשרת לי לפגוש את הכיתה, לברך את התלמידים ולפתוח את השיעור בצורה מסודרת. אני רואה בכך גם הזדמנות לחנך לכבוד הדדי בין המורה לתלמידיו.
חשוב לי שהעמידה לא תהיה פעולה טכנית שנעשית מתוך פחד או כפייה, אלא חלק מתרבות כיתתית שבה מכבדים זה את זה ואת הזמן המשותף.
בתחילת דרכי כמורה הייתי עומד מול הכיתה ומדבר. ומדבר. ומדבר.
בשיעור של 45 דקות יכולתי לדבר במשך 35 דקות, מתוך מחשבה שכך אני מלמד בצורה הטובה ביותר. הרי הכנתי שיעור, יש חומר שצריך להספיק ויש ידע שחשוב להעביר.
עם הזמן הבנתי משהו ששינה את ההוראה שלי: העובדה שאני מלמד אינה מבטיחה שהתלמידים לומדים. תלמיד יכול לשבת בשקט, להסתכל עליי ואפילו להנהן, אבל המחשבות שלו נמצאות במקום אחר לגמרי.
הבנתי גם שהתלמידים לא מגיעים לבית הספר כדי לשמוע יום שלם של הרצאות. הם זקוקים למפגש חברתי, לחוויות, להתנסות ולהזדמנות להיות פעילים. מאז אני משתדל לשנות את חלוקת הזמן בשיעור. במקום הרצאה ארוכה, אני משלב הסברים קצרים וממוקדים, דיונים בקבוצות, עבודה בזוגות, קריאה אישית ושיתוף במליאה.
אני מנסה להיות קשוב לאווירה בכיתה: מתי התלמידים איתי? מתי הם מאבדים עניין? מתי כדאי לעצור את ההסבר ולתת להם להתנסות בעצמם?
אין פירוש הדבר שהמורה צריך להפסיק ללמד באופן ישיר. לפעמים הסבר פרונטלי הוא בדיוק מה שהתלמידים צריכים. השאלה היא מתי להשתמש בו, לכמה זמן ואיך לשלב אותו עם למידה פעילה.
השינוי הגדול מבחינתי התרחש כשהפסקתי לשאול: "מה אני צריך להספיק ללמד?" והתחלתי לשאול גם: "מה התלמידים שלי עושים כדי ללמוד?"
אחת הדרכים שבהן אני יוצר מוטיבציה כיתתית היא באמצעות יעדים משותפים וחיזוקים חיוביים. למשל, יש לי הסכם עם התלמידים: כאשר הכיתה מצליחה לשמור על למידה טובה לאורך שבועיים, אנחנו מקיימים שיעור חופשי במגרש. בנוסף, יש לנו שיטת ניקוד כיתתית. כשהכיתה צוברת 400 נקודות, אנחנו יוצאים יחד לשיעור בגינת המשחקים הקרובה לבית הספר, עם שוקו ופיצה. לעיתים אני נעזר גם ב-ClassDojo לצורך חיזוקים ומעקב.
חשוב לי להדגיש: הנקודות הן לא המטרה. אני לא רוצה שהתלמידים ילמדו רק בשביל הפיצה או יתנהגו בצורה מכבדת רק כדי לקבל פרס. המטרה היא להמחיש להם שמאמץ משותף, אחריות והתמדה יכולים להוביל להצלחה כיתתית.
לכן, לצד החיזוקים, חשוב לי לשוחח עם התלמידים על הדרך שעשינו: מה השתפר? במה הצלחנו? איך עזרנו זה לזה? ועל מה אנחנו יכולים להיות גאים גם בלי קשר לפרס? כדאי גם להקפיד שהתגמול יהיה נגיש והוגן, ושקשיים של תלמיד מסוים לא יהפכו לסיבה להעניש את הכיתה כולה.
אנחנו משקיעים שעות בבניית מערכי שיעור, מחפשים פעילויות מקוריות ומנסים להפתיע את התלמידים בכל פעם מחדש. כל אלה חשובים. אבל לפעמים אנחנו שוכחים שהדברים שמשפיעים על חיי הכיתה לאורך זמן הם דווקא ההרגלים שחוזרים על עצמם מדי יום.
תלמיד שיודע שיש לו תפקיד. כיתה שיודעת כיצד מתחילים שיעור. מורה שמאפשר לתלמידים להשמיע את קולם. למידה שמשלבת הקניה, התנסות ושיתוף. קבוצה שמצליחה להגיע יחד ליעד. אלה אינם רגעי שיא חד-פעמיים. אלה הדברים שמהם נבנית תרבות כיתתית.
שגרת למידה מוצלחת אינה נמדדת רק בכמה שקט יש בכיתה או בכמה חומר הספקנו. היא נמדדת גם בשאלה אם התלמידים מרגישים שייכים, מעורבים ורוצים לחזור וללמוד גם מחר. מוזמנות ומוזמנים לבחור את שגרות הלמידה שהכי יתאימו לכיתה שלכן.ם – והכי חשוב, להתמיד.
