מה ילדים לומדים כשאנחנו מספרים להם רק על הצלחות?

כאשר מספרים לילדים על אנשים מצליחים, בדרך כלל מתמקדים בנקודת השיא של הסיפור: הרגע שבו ההמצאה הצליחה, הספר התפרסם, התגלית הוכרה או החברה פרצה לשוק.

אלו הרגעים שמעוררים השראה וקל להבין מדוע הם תופסים מקום מרכזי בסיפורים שאנו מספרים לילדים. סיפורים כאלה מעודדים תקווה, מחזקים אמונה ביכולת האישית ומראים מה אפשר להשיג בעזרת התמדה וחזון.

אך ברוב המקרים החלק המרכזי בסיפור אינו דווקא אותו רגע של הצלחה, אלא הדרך הארוכה שקדמה לו, הכוללת את שלל הניסיונות שלא הובילו מיד לתוצאה הרצויה, החלטות שהתבררו בהמשך כלא מדויקות, ניסויים שלא עבדו כפי שתוכננו ותהליכים מתמשכים של תיקון, למידה, שיפור ולעיתים גם תסכול.

כאשר ילדים נחשפים רק לתוצאה הסופית, הם נחשפים למעשה לתמונה צרה וחלקית של המציאות שבה ההצלחה עלולה להיראות כתוצאה של כישרון יוצא דופן, ולעיתים אפילו כתהליך כמעט מיידי. לעומת זאת, ההתבוננות בדרך עצמה מגלה תמונה אחרת: הצלחה הנבנית לאורך זמן, מתוך התנסות חוזרת, חשיבה מחדש ולמידה מטעויות.

להיבט הזה של הדרך לא תמיד יש מקום בולט בשיח הלימודי היומיומי והסיבה לכך מובנת – בית הספר פועל בתוך מסגרת ברורה של הוראה, למידה והערכה. כבר מגיל צעיר תלמידים מתרגלים להבחין בין התשובות הנכונות הזוכות בדרך כלל לציון גבוה או לסימון חיובי לבין התשובות אחרות המסומנות במחברת או במבחן כדי להצביע על מקום שבו נדרש תיקון או חשיבה נוספת.

במסגרת כזו, טבעי שהתלמידים יפנו את מבטם אל התוצאה הסופית ויעריכו את עבודתם בעיקר לפי השאלה האם הגיעו לפתרון הנכון – וזהו הפרדוקס. למידה מתפתחת לא פעם דווקא במקומות שבהם הפתרון אינו מתקבל מיד. במצבים כאלה הלומד נדרש לעצור, לבחון מחדש את הדרך שבה חשב עד כה ולנסות לבנות הסבר אחר. רגעים כאלה מחייבים שינוי בדרכי החשיבה ולא רק הוספה של מידע חדש. דווקא כאשר מתברר שהדרך הקודמת אינה מספיקה, מתפתחת הבנה עמוקה יותר של הרעיון.

איך לומדים מטעויות?

הספרות המחקרית בתחום הלמידה מתארת תהליך זה במונחים של שינוי קוגניטיבי. כבר פיאז'ה הצביע על כך שהידע האנושי מתארגן באמצעות סכמות – מבנים מנטליים שמאפשרים לנו לפרש את העולם.

כאשר אנו פוגשים מצב חדש שאינו מתאים לסכמות הקיימות, נוצרת מתיחות בין הציפייה לבין המציאות. מתיחות זו מחייבת שינוי: הרחבה של הסכמות הקיימות או בנייה של מבנים חדשים של הבנה, וללא המתח הזה, הלמידה כמעט ואינה מתקדמת.

גם במחקרים העוסקים בחשיבה מתמטית ניתן לראות כי טעויות הן לעיתים קרובות ביטוי לחשיבה פעילה של הלומד.ת. תלמידים אינם פועלים באופן אקראי כאשר הם טועים. הם מנסים להשתמש בכללים שכבר למדו, מכלילים אותם למצבים חדשים או מפרשים מושגים בהתאם להבנה הקיימת שלהם ולעיתים הכלל אכן מתאים למצב החדש ולעיתים מתברר שהוא אינו תקף עוד.

הטעות אינה מקרית; היא תוצאה של ניסיון כן להבין ודווקא משום כך, טעויות יכולות להיות מקור מידע חשוב על אופן החשיבה של התלמיד.

כאשר תלמיד מסביר כיצד הגיע לפתרון שאינו מדויק, מתגלה תהליך החשיבה שהוביל אליו. המורה יכול.ה לראות אילו הנחות הופעלו, איזה כלל הוכלל מעבר לתחום שבו הוא תקף, ואיזה מושג פורש בצורה שונה מזו שהתכוונה אליה ההוראה. מידע כזה מאפשר למורה להבין לא רק מה התלמידים עדיין אינם יודעים אלא כיצד הם חושבים.

מנקודת מבט פדגוגית, מדובר בהזדמנות משמעותית. במקום לראות בטעות אירוע שיש למהר ולתקן, ניתן להתייחס אליה כנקודת מוצא ללמידה. ניתוח של פתרון שאינו מדויק מאפשר להבהיר מדוע דרך מסוימת נראית הגיונית, באילו תנאים היא אכן פועלת ומדוע במצב הנוכחי היא כבר אינה מתאימה. דרך דיון כזה מתפתחת הבנה מושגית עמוקה יותר של הרעיון המתמטי.

כאשר הכיתה מאפשרת מרחב לחשיבה ולדיון בדרכי פתרון שונות, מתרחשת למידה עשירה יותר. תלמידים משתפים רעיונות, מציעים השערות ומנסים להסביר את דרך החשיבה שלהם, ובתוך שיח כזה, גם פתרונות שאינם שלמים או מדויקים יכולים להפוך לנקודת מוצא לחשיבה משותפת.

איך טעויות מעודדות יצירתיות?

הקשר בין טעויות לבין חשיבה יצירתית מחזק עוד יותר את התמונה הזו. מחקרים בתחום היצירתיות מצביעים על כך שילדים צעירים נוטים להציע רעיונות מגוונים ולעיתים בלתי צפויים, ואינם חוששים להעלות השערות, גם כאשר הן עדיין אינן מדויקות. עם השנים, נטייה זו מצטמצמת. אחת הסיבות לכך היא סביבה לימודית שמדגישה תשובה נכונה אחת ומותירה פחות מקום להתנסות.

יצירתיות קשורה באופן עמוק לנכונות להציע רעיונות אשר אינם מושלמים, רעיונות חדשים שאינם מופיעים בדרך כלל בצורה שלמה ומדויקת המתפתחים בדרך ניסוי, שינוי ותיקון וסביבה לימודית שמאפשרת מקום להתנסות ולחשיבה פתוחה תומכת בתהליך זה.

זאת ועוד, בהקשר זה קיימת חשיבות מיוחדת גם לסיפורי הדרך של אנשים מצליחים – כאשר מציגים רק את רגעי ההצלחה נוצרת לעיתים תחושה של מסלול ברור וישיר. אולם כאשר מתבוננים בתהליכים עצמם, מתברר כי הדרך להישגים משמעותיים הייתה מלאה בניסיונות, בהתלבטויות ובשינויים.

מדענים מנסים שוב ושוב עד שהניסוי מצליח – ופעמים רבות הוא גם לא. סופרים קיבלו פעמים רבות תשובות שליליות לפני שספרם התקבל לפרסום. יזמים פיתחו רעיונות שונים לפני שמצאו את הפתרון המתאים.

כאשר תלמידים נחשפים גם לחלק הזה של הסיפור באופן תמידי הם מקבלים תמונה מלאה יותר של משמעות ההצלחה שלא כתכונה מולדת, וטעות לא תתפרש בעיניהם כהוכחה לכך שתחום מסוים אינו מתאים להם אלא כחלק טבעי מן הדרך להצליח. מנקודת מבט חינוכית מדובר בהבדל עמוק.

תלמיד שמאמין כי יכולותיו קבועות מראש ייטה להימנע מאתגרים שבהם הוא עלול להיכשל. לעומת זאת, תלמיד שמבין כי ידע מתפתח בתהליך, יהיה מוכן יותר להתמודד עם קושי ולנסות דרכים שונות לפתרון – ולכיתה יש תפקיד חשוב בעיצוב תפיסה זו.

כאשר מורה מתעכב על פתרון ומבקש להבין כיצד נוצר, הוא מעביר מסר חשוב: החשיבה עצמה ראויה לדיון. כאשר תלמידים בוחנים יחד מדוע פתרון מסוים נראה הגיוני אך מוביל למסקנה אחרת, הם לומדים לחשוב בצורה ביקורתית יותר.

תהליך כזה מפתח יכולת לנמק, להצדיק טענות ולבחון הנחות, וזו גם דרך טובה לפתח יחס בריא יותר ללמידה, למידה שבה ישנה נכונות להיכנס לאזור שבו הדברים עדיין אינם ברורים, אזור שבו יש מקום לשאלות, להשערות וגם לטעויות וכאשר הכיתה מאפשרת זאת, היא יוצרת מרחב שבו תלמידים יכולים לחשוב בקול, לבחון רעיונות ולפתח הבנה עמוקה יותר.

אז מה עושים בכיתה? שלושה עקרונות לעבודה עם טעויות

אם טעויות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה, השאלה המרכזית אינה כיצד למנוע אותן אלא כיצד להשתמש בהן באופן פדגוגי. מורים אינם יכולים – ואולי גם אינם צריכים – למנוע טעויות, אך הם יכולים להפוך אותן להזדמנות ללמידה.

• לעצור על הטעות ולא למהר לתקן: כאשר תלמיד מציע פתרון שאינו מדויק, התגובה האוטומטית היא לעיתים לתקן מיד. אך דווקא עצירה על הפתרון יכולה להפוך אותו להזדמנות ללמידה. במקום להציג מיד את הדרך הנכונה, ניתן לשאול כיצד התלמיד הגיע למסקנה, על איזה כלל הסתמך ובאיזה שלב הדרך כבר אינה מתאימה. שאלות כאלה מאפשרות לתלמידים לבחון את תהליך החשיבה שלהם ולהבין טוב יותר את הרעיון המתמטי שמאחורי הפתרון.
• להפוך טעויות לנושא לדיון: טעות אחת יכולה להפוך לנקודת מוצא לדיון כיתתי. כאשר תלמידים מנתחים יחד פתרון שאינו מדויק, מתפתח שיח מתמטי עשיר יותר. הם מציעים הסברים, בוחנים הנחות ומבינים טוב יותר את גבולותיו של הכלל המתמטי. במקום להתמקד רק בשאלה "מה התשובה?" הדיון מתרחב לשאלה עמוקה יותר: מדוע דרך מסוימת נראית הגיונית אך אינה מובילה לתוצאה הרצויה. דיון כזה מאפשר לתלמידים להבין טוב יותר את המבנה של הרעיון המתמטי ואת התנאים שבהם הוא פועל.
• לספר גם את סיפורי הדרך שלנו המורים ושל התלמידים שלנו: לצד סיפורי הדרך של מדענים, ממציאים וסופרים, חשוב גם לשתף את התלמידים בסיפורי הדרך שלנו כמורים. כאשר מורה מספר כיצד פתר בעיה בדרך לא נכונה בתחילת דרכו או כיצד הבין רעיון מורכב רק לאחר ניסיונות חוזרים, הוא מציג בפני התלמידים מודל אותנטי של למידה. גם בתוך הכיתה עצמה ניתן להאיר סיפורי דרך של תלמידים: תלמיד שניסה פתרון, שינה כיוון והוא בדרך להצלחה ראוי לשבח לא פחות מתלמיד שהגיע מיד לתשובה הנכונה. כך לומדים התלמידים כי ההתקדמות עצמה, הניסיון וההתמדה הם חלק חשוב מן הלמידה.

ובהקשר זה ניתן להיעזר גם בגישת "Not Yet" – תפיסה חינוכית המזוהה עם מחקריה של קרול דווק על חשיבה מתפתחת (Growth Mindset). לפי גישה זו, כאשר תלמיד עדיין לא הגיע לפתרון נכון, אין לראות בכך כישלון אלא שלב בתהליך הלמידה. במקום לומר לתלמיד שהוא טעה, ניתן לומר שהוא עדיין לא הגיע לפתרון – "Not Yet". ניסוח המדגיש שהלמידה היא תהליך מתמשך ושיכולת מתפתחת דרך מאמץ, ניסוי ושיפור. המסר הזה משנה את האופן שבו תלמידים מפרשים טעויות ובמקום לראות בהן עדות לכך שהם "לא טובים בזה", הם מתחילים לראות בהן סימן לכך שהם נמצאים באמצע הדרך להבנה.

בסופו של דבר, אולי זהו אחד האתגרים החשובים של החינוך: לא ללמד תלמידים כיצד להימנע מטעויות, אלא כיצד להשתמש בהן כדי לחשוב טוב יותר כי כמעט כל ידע חדש התחיל בדיוק במקום הזה - במקום שבו מישהו ניסה להבין, גילה שההסבר הקודם אינו מספיק, והחל לחשוב מחדש.