נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
שחר הוא הבן של אחותי עדי, ומיכאל הוא הבן של אחי אדר. האחיינים החמודים שלי, ששניהם גם שחקני כדורסל בליגה, בדיוק סיימו ללמוד בחטיבת הביניים ועולים לתיכון.
פעם בשבועיים אנחנו נפגשים לארוחת שישי משפחתית. באחת מארוחות השישי התפתחה שיחה על בחירת מגמות. מי ילמד פיזיקה? אולי דווקא תאטרון? וכמה יחידות במתמטיקה?
האם כדאי ללכת על מה שמעניין, על מה שהחברים בוחרים, או על מה שיפתח יותר דלתות בעתיד? ואיך משתלבים אימוני הכדורסל בתוך כל זה?
כשאני חושבת על השיחה הזו, אני מבינה שלא דיברנו רק על מגמות בתיכון.
דיברנו על בחירה.
ובעיקר על השאלה שמעסיקה כמעט כל הורה וכל מחנך שפוגש ילדים בגיל הזה: עד כמה נכון לכוון, ומתי צריך פשוט לשחרר?
הייתי מורה במשך שנים. היום אני עובדת בעיקר מאחורי הקלעים של מערכת החינוך. פעם ליוויתי תלמידים ברגעים שבהם קיבלו החלטות. היום אני פוגשת את אותן החלטות דרך מחקרים, נתונים ושיחות עם תלמידים, הורים ומורים.
לכאורה זו רק בחירה של מגמות לימוד.
בפועל, היא יכולה להשפיע על האפשרויות שייפתחו בהמשך הדרך: בשירות הצבאי, באקדמיה, בעולם התעסוקה ואפילו על השכר. לא בגלל שהרכב המגמות קובע את העתיד, אלא משום שהוא יכול להיות מפתח להרבה יותר דלתות.
אולי בגלל זה אני מוצאת את עצמי אומרת לילדים שלי מדי פעם: "אני יודעת מה טוב בשבילך אפילו יותר טוב ממך!" בכל פעם שאני אומרת את זה, אני קצת מתכווצת. לא כי הפסקתי להאמין באחריות שלי כהורה, אלא כי אני מאמינה לא פחות שהמטרה שלנו היא לגדל ילדים שיֵדעו לבחור בעצמם.
אז מה זה בעצם לדעת לבחור?
בחירה היא לא רק להגיד "זה מה שאני רוצה." בחירה היא להבין את המשמעות של ההחלטה, לשקול חלופות, לחשוב כמה צעדים קדימה, ולהסכים גם לשלם מחירים.
זו מיומנות. וכמו כל מיומנות, גם אותה צריך ללמוד.
השאלה הזו עמדה גם בבסיס סקר שערכנו לאחרונה בקרן טראמפ ומכון גאוקרטוגרפיה. רצינו להבין איך באמת תלמידים מקבלים החלטות על מסלול הלימודים שלהם בתיכון, ובכלל זה על הבחירה במסלול בגרות הייטק (5 יחידות במתמטיקה, אנגלית ופיזיקה או מדעי המחשב).
כששאלנו את התלמידים עם מי הם מתייעצים לפני קבלת ההחלטה, 55% ציינו את בית הספר, 54% את ההורים, 48% את החברים, ואחד מכל ארבעה תלמידים כבר מתייעץ גם עם בינה מלאכותית.
פתאום הבנתי שאנחנו רגילים לחשוב שבחירה היא מעשה פרטי.
אבל בגיל חמש עשרה, בחירה היא כמעט תמיד מעשה משותף.
היא נוצרת מתוך שיחה עם מורה בכיתה, מתוך הערה של הורה בדרך הביתה, מתוך אמירה של חבר כגון "גם אני נרשם", ומתוך עוד עשרות רגעים קטנים.
אולי בגלל זה כל כך הופתעתי שלמרות שכמעט מחצית מהתלמידים סיפרו שהמלצת ההורים השפיעה על הבחירה שלהם, רק כשליש מההורים חושבים שהייתה להם השפעה כזו.
הפער הזה גרם לי לחשוב.
אולי אנחנו נוטים לזהות השפעה רק כשהיא נראית כמו שכנוע. אבל רוב ההשפעה שלנו נראית אחרת לגמרי.
היא נמצאת בשאלות שאנחנו שואלים.
באמון שאנחנו נותנים.
בציפיות שאנחנו משדרים.
ובתחושה שאנחנו מצליחים לטעת בילד, שהוא מסוגל.
גם למורים יש כוח כזה. כי השיחה על מגמות היא לא רק שיחה על מערכת שעות.
זו שיחה על זהות.
על מסוגלות.
על העתיד שתלמיד ותלמידה מתחילים לדמיין לעצמם.
בסקר מצאנו שככל שהתלמידים בחרו במסלולים מאתגרים יותר, כך גדל גם שיעור ההורים שדיווחו שניהלו איתם שיחה משמעותית על הבחירה. בקרב הורי תלמידי בגרות הייטק, יותר משליש סיפרו שניהלו שיחה כזו. במסלולים אחרים השיעור היה נמוך משמעותית.
אי אפשר לדעת אם השיחה היא שגרמה לבחירה. אבל קשה שלא לתהות אם עצם קיומה של שיחה כזו עוזר לילדים לראות אפשרויות שהם אולי לא היו רואים לבד.
בסופו של דבר, אני כבר פחות עסוקה בשאלה אם הורים ומורים צריכים להשפיע.
הם כבר משפיעים.
אני עסוקה בשאלה איזו השפעה אנחנו מבקשים לייצר.
כזו שמרחיבה אפשרויות. כזו שמציבה רף גבוה ומאמינה שהתלמיד והתלמידה יכולים להגיע אליו.
זו אחת המשימות החשובות ביותר של בית הספר.
להעניק לתלמידים ידע עמוק, שיפתח בפניהם כמה שיותר דלתות.
אבל לא פחות מזה – ללמד אותם לבחור.
בעוד כמה שנים, כששחר ומיכאל כבר יהיו בשלב אחר בחייהם, אולי נחייך כשניזכר בהתלבטויות סביב בחירת המגמות סביב שולחן ארוחת השישי.
אני מקווה שנזכור שבאותו רגע, שבו הם עמדו מול אחת ההחלטות הראשונות שיש לה השפעה משמעותית על עתידם, היו סביבם מבוגרים שלקחו את הבחירה הזאת ברצינות.
מבוגרים שלא בחרו במקומם, אבל גם לא השאירו אותם לבחור לבד.
מבוגרים שפתחו בפניהם עוד אפשרויות, הרחיבו את האופק, והאמינו שהם מסוגלים להגיע רחוק יותר ממה שחשבו בעצמם.
הידיעה שיש לנו, כהורים ולא פחות מזה כמורים, את היכולת להשפיע – היא זכות ואחריות.
