נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מה קורה כשמפסיקים ללמוד "על" מנהיגות ומתחילים "לעשות" מנהיגות? הכירו את המגמה שמוציאה את התלמידים מהכיתה אל "הרחוב", והופכת את הבגרות בחינוך לשינוי חברתי אמיתי בשטח.
דמיינו את הסיטואציה הבאה: קבוצת תלמידי י"ב לא יושבת בכיתה מול הלוח. הם נמצאים במרכז יום לקשיש, בגינה הקהילתית או בגן הילדים השכונתי. הם לא שם כמתנדבים לרגע, אלא כחוקרים, כיזמים וכמנהיגים. הם מזהים מצוקה, בונים תוכנית עבודה, ומפעילים אותה בזמן אמת.
הדינמיקה הזו, שבה תלמידים יוצאים מהכיתה והופכים לחוקרים פעילים בקהילה, היא לא רק שאיפה פדגוגית – היא פרקטיקה עובדת. מדובר במודל יישומי במסגרת המגמה למנהיגות חינוכיות ושינוי חברתי, שמוכיח שאפשר להפוך את המרחב הציבורי למעבדה לימודית חיה.
לפני כשש שנים כינסנו במועצת ארגוני הילדים והנוער (ארגון הגג של ארגוני הנוער) צוות חשיבה סביב אתגר מעניין במיוחד: כיצד ניתן לטפח את תלמידות ותלמידי החטיבה העליונה, שיראו את עתידם כמנהיגות ומנהיגי חינוך במסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי?
לאחר כמה חודשי למידה, בחרנו ליישם את הרעיון תחת מסגרת של מגמה ייחודית לבגרות. מסלול זה מאפשר מידה רבה של גמישות והתאמה לצרכים של כל בית ספר, והוא מעניק לבוגרות ולבוגרים קרדיט בעל משמעות רבה: 5 יחידות בתעודת הבגרות.
תוכנית הלימודים, שנקראת "מנהיגות חינוכית ושינוי חברתי", פותחה בשיתוף בית ספר אופק בקיבוץ עברון, וקיבלה את אישור היחידה לתוכניות ייחודיות במזכירות הפדגוגית. לאחר שלוש שנים של התנסות במחזור לימודים ראשון, שוכללה התוכנית, והחל משנת הלימודים תשפ"ד הצטרפו אליה מדי שנה עוד ועוד בתי ספר.
מלכתחילה פיתחנו את התוכנית לא רק מתוך מבט על תחומי הדעת ופרקי הלימוד, אלא מתוך התייחסות למיומנויות, או ליתר דיוק ליכולות שנרצה לטפח בקרב הלומדים. ניסחנו לעצמנו כי המנהיגות והמנהיגים החינוכיים יכולים לזהות את הצרכים של חניכיהם או תלמידיהם, לפתח מענה חינוכי ההולם את הצרכים, להפעיל ולהוביל את הביצוע, ולהעריך ברפלקציה את שהתרחש.
למעשה מדובר בתרשים הזרימה של "מחקר פעולה", שנפוץ כיום במסגרות של הכשרת המורות והמורים. הגישה פותחה בתנועה של מורים אקטיביסטיים באנגליה ובאוסטרליה, שפעלה לשינוי תוכניות הלימודים בהתאם לרפלקציה של המורות והמורים, על בסיס ההתנסות שלהם עצמם. במילים אחרות, הם יצרו חיבור רב עוצמה בין שלושה מרחבים של חינוך: המחקר האקדמי, מדיניות התכנון והפיתוח, והמעשה החינוכי בכיתות.
על רעיון זה הוספנו קומה נוספת, זאת של הפדגוגיה החברתית. כאן מדובר בתפיסה רחבה של המושג "חברה" בשלושה הקשרים. ראשית, החברה כקבוצה הלומדת והפועלת, כך שאין במגמה למידה של יחידים, אלא למידה מתוך המשא ומתן בין הלומדים. שנית, החברה כמרחב הלמידה, כלומר שהלמידה מתרחשת מתוך תצפית משתתפת במציאות החברתית בקהילות שבהן פועל בית הספר. ושלישית, החברה כמושא הלמידה, כלומר שללמידה יש תוצר, התערבות חינוכית כלשהי, שאמורה לקדם את החברה לקראת היותה טובה וצודקת יותר.
הפדגוגיה הזו הופכת את חדר הכיתה למרחב של התנסות חיה. המורה כבר אינו/אינה מוקד הידע, אלא מנחה של קבוצת מנהיגות שחוקרת, מתווכחת ופועלת יחד. כשהלמידה יוצאת אל המרחב שמחוץ לשער בית הספר, התלמידים מפסיקים להיות צופים מהצד; הם הופכים למעצבי מדיניות ולסוכני שינוי שמרגישים, אולי לראשונה, שהידע שלהם הוא כלי אמיתי לעיצוב חברה צודקת יותר.
מחנכות ומחנכי המגמה משתפים את הלומדים בתהליכי ההוראה. למשל, הלומדים מעבירים שיעורים בנושאים מתוך הסילבוס, שותפים לתכנון סמינר לימודי או מובילים מהלכי מנהיגות בתוך בית הספר, כגון חניכה של תלמידים צעירים או הובלת ועדות התלמידים. הכול לפי המתאים בכל בית ספר.
כאן טמון המנוע האמיתי של המגמה: היכולת לייצר מפגש חי בין עולמות תוכן שונים. במועצת ארגוני הילדים והנוער אנחנו שואפים לכך שכל נער ונערה יזכו לחוות את עוצמת החינוך הבלתי-פורמלי. כשהמגמה הופכת לחלק מההיצע הבית-ספרי, היא פותחת הזדמנות גם עבור תלמידים שמעולם לא השתתפו בפעילות של תנועה או ארגון נוער, ומאפשרת להם לטעום מהגישה הזו בתוך מסגרת המערכת.
המפגש הזה מייצר השפעה עמוקה בשטח. מצד אחד, תלמידים שכבר פעילים בארגוני הנוער מביאים איתם לכיתה חוזקות ייחודיות: כושר מנהיגות, יוזמה ויכולת הדרכה ומקבלים לראשונה הכרה פורמלית בערך המוסף שלהם. מצד שני, הנוכחות שלהם והכלים שהם מביאים מפרים את הכיתה כולה ומעלים את רמת המעורבות של כלל התלמידים.
עבור המועצה, מדובר במיצוב עולם החינוך כפרופסיה מקצועית ומשמעותית כבר מגיל צעיר. אלו הבוגרים שישתלבו בהמשך הדרך בתפקידי מפתח, אם בחינוך הציבורי ואם במסגרות החברתיות, ויובילו את השדרה החינוכית, הפורמלית והבלתי פורמלית, בעתיד.
כיצד רותמים תלמידים צעירים לגלות עניין בסביבתם ולרצות להשפיע עליה? התשובה טמונה בפתגם הישן: ההתנסות היא אֵם כל המיומנויות. כדי לרכוש יכולות מורכבות כמו זיהוי צורך חברתי, פיתוח מענה והובלת שינוי, התלמידים אינם יכולים להישאר בתיאוריה; עליהם להתנסות בכך שוב ושוב, "להתלכלך" בעשייה ולחוש את השטח.
מתוך התפיסה הזו נולד פרויקט הגמר של המגמה "הקליניקה החינוכית", במסגרתה, צוותי התלמידים הופכים לחוקרים חברתיים המזהים "בעיה בוערת" בקהילה – מופעים של הדרה, הזנחה או אפליה. הם לא רק מצביעים על הקושי, אלא צוללים לעומקו דרך תצפיות שדה, ראיונות עם גורמים רלוונטיים ושילוב מידע עיוני, בדרך לגיבוש מענה חינוכי ממשי.
השלב המרתק ביותר בקליניקה הוא הרגע שבו המחקר הופך לתוכנית פעולה ממשית. לאורך שנות המגמה, זכינו לראות כיצד הלומדים מתרגמים תצפיות יבשות ליוזמות מלאות חיים. כך למשל קבוצת תלמידים שזיהתה את מצוקת הבדידות בקהילה, פיתחה סדרת מפגשים להגברת המודעות לנושא בקרב תלמידי חטיבות הביניים. קבוצת אחרת בחרה להתמקד בגיל הרך ובנתה תוכנית מובנית לחיזוק החוסן הרגשי עבור ילדי הגנים ביישוב.
ראינו גם יוזמות מרגשות של מפגשים מקרבים בין קבוצות תרבותיות שונות שחיות זו לצד זו, אך מעולם לא באמת נפגשו. בכל המקרים הללו, התלמידים הם אלו שתכננו, הובילו והפעילו את המפגשים, כשהם מוכיחים שחינוך הוא הכלי האפקטיבי ביותר לשינוי חברתי.
דרכי הוראה אלה מאפשרות את העצמת התלמידות והתלמידים, לאורך כל שלוש שנות הלימוד במגמה. מרגע ראשון ועד אחרון, הם נחשפים ומתרגלים את רעיון היסוד: מנהיגות חינוכית מתגבשת ומתפתחת מתוך ערנות לסביבה החברתית, וגילוי מעורבות ופעלתנות בתיקונה.
כך, אנו מקווים, בוגרות ובוגרי המגמה ירצו להשתלב במסגרות כגון שנת שירות, הדרכה והנהגה בחינוך הבלתי פורמלי, והוראה במערכת החינוך. ואם לעתיד הם ילמדו את תלמידיהם כפי שהם חוו את הלימודים במגמה, הרי ששרשרת נשות ואנשי החינוך, תפרח ותעלה.
