שליחות חיים: אנשי החינוך שבחרו לתרום כליה

כולנו יודעים שמקצוע החינוך הוא כזה שיש בו שליחות גדולה, המשלבת עולם ערכים מיוחד, ויש שיגידו עשייה אלטרואיסטית.

אם היינו צריכים עוד הוכחה לכך, מתווסף למשוואה נתון מדהים נוסף: לפי נתוני עמותת "מתנת חיים" המלווה תורמי ותורמות כליה, כרבע מהתורמים במדינת ישראל עוסקים במקצוע החינוך על גווניו השונים. אנשים בריאים שמרצונם החופשי נכנסו לחדר הניתוחים, ויתרו על איבר מגופם, כל זאת במטרה לעשות טוב ולהציל חיים.

המנהלת התורמת

מרב רובין בן מנחם, בת 54 ואמא לארבעה, היא מנהלת תיכון שעובדת למעלה מ-30 שנה בתיכון טכנולוגי נעמ"ת חדרה. יש לה תואר ראשון בחינוך מיוחד וספרות ותואר שני בניהול ומנהיגות בחינוך. הדרך של מרב לתרומת הכליה הייתה לא פשוטה, אך היא לא ויתרה לעצמה.

"לפני כשש שנים התחלתי את תהליך הבדיקות," היא משתפת. "לקראת סוף התהליך, בוועדה הרפואית המסכמת, בעקבות בעיה רפואית מסוימת הקשורה לרמת החלבון בדם, החליטו שלא רוצים לסכן אותי ועצרו את התהליך.

"ערב מלחמת חרבות ברזל, השבעה באוקטובר. ארבעת הילדים שלי התגייסו לתפקידים משמעותיים של לחימה ומודיעין. השיח במדינה מאוד הכאיב לי, הפילוג בעם היה לי מאוד קשה. ידעתי שאני חייבת לעשות טוב. החלטתי שאני רוצה לנסות פעם נוספת. הפעם הכול עבר בשלום והבדיקות היו תקינות."

הניתוח של מרב התקיים ביולי האחרון. "את האיש בו הושתלה הכליה שלי פגשתי שעה לפני הניתוח. זו הייתה תרומה בהצלבה: מישהו מהמשפחה שלו תרם למישהו שלישי. זה אומר שהצלחנו להציל שני אנשים."

בהקשר של התפקיד הבכיר אותו ממלאת מרב במערכת החינוך, חשוב לה לומר: "כל נושא הנתינה קיים אצלי מאז שאני ילדה, מהבית. אמא עבדה בחינוך מיוחד ולקחה אותי לנגן לילדים במוסד בו עבדה, גדלתי לתוך זה. כשהגיעה המלחמה ב-7.10, לא נותר בי ספק. יש שבר כל כך גדול, מה שצריך כעת זו אהבת אדם וערבות הדדית. רציתי להגביר את האור. יש מספיק חושך מסביב."

תיווך חינוכי

אירוע גדול כזה של תרומת כליה חשוב לתווך נכון לצוות החינוכי, בעיקר כי האימפקט שלו עשוי להיות נפלא. מרב בחרה דרך ייחודית לכך: "בימי ההיערכות לבית הספר, כחודש לאחר הניתוח, בחרתי לזמן את צוות בית הספר ולשתף בהחלטה לתרום כליה ובתהליך שעברתי. לא הצגתי זאת כמעשה יוצא דופן, אלא כחלק מתפיסת עולם של אחריות, ערבות הדדית ושליחות. המשך ישיר לערכים עליהם גדלתי, ולאותם ערכים שאנו מחנכים לאורם יום־יום.

"כאשר שיתפתי את הצוות, הבנתי עד כמה המעשה האישי שלי נטוע בתוך ההוויה הבית־ספרית שלנו. אנו, כאנשי חינוך, עוסקים ב'הצלת נפשות' מדי יום – לעיתים דרך מילה טובה, לעיתים דרך הקשבה עמוקה, ולעיתים דרך אמונה בילד שמישהו אחר כבר ויתר עליו. בבית ספרי אני מוקפת בצוות שמבין מהי מסירות נפש חינוכית: צוות שבוחר בכל בוקר מחדש להשקיע, להכיל, להציב גבולות, להתעקש ולהילחם על עתידו של כל תלמיד ותלמידה."

גם בחירת הדרך בה שיתפה את התלמידים הייתה שקולה ומחושבת: "מול התלמידים טרם שיתפתי באופן מלא. בחרתי שלא להפוך את המעשה לאירוע ראשי במרכז הבמה, אלא לשמור על שגרת חינוך יציבה וממוקדת בהם. יחד עם זאת, אני שוקלת לשתף את הסיפור שלי לקראת יום המעשים הטובים. לא כסיפור אישי, אלא כהזדמנות חינוכית. הזדמנות לפתוח שיח על נתינה, אחריות חברתית ובחירה מודעת בטוב. 'מעשה טוב' אינו חייב להיות גדול או דרמטי. הוא מתחיל בהחלטה פנימית לראות את האחר, לקחת אחריות, ולא לעמוד מנגד. כל אחד מאיתנו יכול להיות שליח של חיים בדרכו."

מודל לתלמידים

אריאל ישראל בוטבול, בן 38 ואבא לשישה ילדים, הוא מורה בבית חינוך מעיינות ברמת הגולן. הוא בעל תואר שני בחינוך וניסיון של עשור בעולם ההוראה. כאשר הלך לבקר חבר שתרם כליה בבית החולים, התגבשה אצלו ההחלטה לתרום בעצמו.

"נדהמתי לגלות מחלקה שמחה, תורמים ומושתלים, שמחה אדירה, תחושה של חיים ואור," הוא מספר. "יצאתי מהביקור וכבר בחניה נכנסתי לקישור של העמותה למלא טופס ראשוני. השאר היסטוריה."

חשוב לו להוסיף: "אשתי הייתה שותפה מלאה מהשנייה הראשונה, אני ממש מרגיש שהתרומה היא של שנינו. בנוסף חלק גדול בתרומה שייך לאבא ז"ל, איש של נתינה. מאיר בוטבול שמו, היה איש תעשיית הביטחון, הוא קיבל פרס ישראל בתחום הביטחון ועל ברכיו התחנכתי."

את הניתוח עבר אריאל בנובמבר האחרון. "הפגישה עם המושתל שלי הייתה בלי מילים, רק דמעות. בחור בשנות ה-40 לחייו ממרכז הארץ, אבא לשלושה ילדים, משפחה מתוקה. אני מרגיש זכות גדולה. אני לא יודע לתאר את זה. מרגיש שעשיתי משהו בעולם הזה. זו הרגשה נפלאה."

על נקודת ההשקה בין היותו איש חינוך לתורם הכליה יש לו מסר ברור: "יותר מזה שאתה תורם, יש לך חובה מוסרית לספר על זה. גם התלמידים וגם הילדים הפרטיים שלי – כשהם רואים שעשיתי מעשה כזה הם מסתכלים אחרת, לומדים אחרת וגדלים על משהו אחר. אין לזה אח ורע.

"חבר שהוא גם מחנך דיבר עם התלמידים שלו על הטקס של שיא גינס עם 2000 תרומות כליה. הם שאלו אותו: 'רק 2000?' זה משהו שטבעי להם ונראה להם הגיוני. כל כך חשוב להיות שגרירים של זה. זה חלק מהתפקיד שלי כאיש חינוך."

ערכים לחיים

עליזה, בשנות ה-30 לחייה ואמא לארבעה ילדים, תמיד ידעה שהיא רוצה להיות מורה, אבל רק לקראת גיל 30 הצליחה להגשים את החלום. יש לה תואר ראשון בספרות ומדעי ההתנהגות ותואר שני בחינוך עם תעודת הוראה. בארבע השנים האחרונות היא עובדת כמחנכת כיתה א' בבית ספר קהילתי בדרום הארץ.

"על האפשרות לתרום כליה אני יודעת משנות העשרים שלי, שמעתי על זה וידעתי שזה קיים," משתפת עליזה. "לפני שנה התחלתי את התהליך. עניין המלחמה תפס אותי קשה. הרגשתי שאני לא מספיק תורמת מזמני ולא מצליחה להגיע לעצרות החטופים. בער בי לעשות משהו."

לאורך כל חודשי הבדיקות, האבחונים והוועדות הרפואיות, היא שיתפה רק שלושה אנשים בתהליך. עד היום כמעט כל בני משפחתה ומכריה של עליזה לא יודעים שתרמה כליה ולכן גם היא לא מתפרסמת בשמה המלא.

את הניתוח עברה עליזה בספטמבר האחרון, יום לפני יום כיפור. "הבטחתי למנהלת בית הספר שאחזור לעבוד עד אחרי סוכות, וכך היה," היא משתפת בחיוך. "את מקבל התרומה פגשתי כמה שבועות לאחר הניתוח. המפגש היה מרגש עד דמעות ואני מוזמנת בקרוב לסעודת הודיה שהוא עורך."

לעליזה יש דעה נחרצת על ההשפעה של עבודתה בחינוך להחלטה לתרום כליה: "אני לגמרי חושבת שבזכות המקצוע הנהדר הזה נפתחתי לעוד עולמות של עשייה ונתינה. לתת ולעזור, זה חלק ממני. אלו הערכים שגדלתי עליהם וזה ממש בקישקע שלי."

רוצים לראות האם גם אתן.ם יכולים להיות מועמדים לתרומת כליה ולהצלת חיים? מבדק התאמה של 30 שניות.