נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מהו בכלל אימפרסיוניזם ומה הקשר שלו לחינוך? איך סגנון אומנותי בן 150 שנה רלוונטי לתלמידים של היום? תתפלאו, אבל הגישה האימפרסיוניסטית יכולה להביא למהפכה בנקודת המבט של אנשי ונשות חינוך ולשינוי דרסטי בשיח שהם מנהלים עם בני נוער.
אימפרסיוניזם אינו עוד מילה בלועזית המסתיימת ב"איזם". מדובר בזרם באומנות הפלסטית, בעיקר בציור, אשר היה מבשר של המודרניזם באירופה. הוא פרץ אל התודעה בצרפת באמצע המאה ה-19, ובין הציירים המרכזיים שפיתחו והובילו את הזרם האימפרסיוניסטי והשפיעו באופן עקיף על עיצובו העתידי, ניתן למנות את הציירים והאומנים מונה, מאנה, רנואר, סיזלי, מוריזו, דגה, קאסאט ובאזיל.
הנושאים המרכזיים שהעסיקו ציירים אלה נגעו בעיקר בנופים שטבעו בהם את חותמם, אך הם גם הפנו זרקור לאירועים יומיומיים ולסיטואציות כמעט מקריות שנתפסו בעיניהם ברגע נתון והביאו אותם להביע באופן מיידי את התרשמותם בצבע ובקו – מירוצי סוסים, רקדניות, נשים מתרחצות, ועוד. גישה בלתי אמצעית זאת אל אירועים חיצוניים הובילה התייחסות דומה מבחינה טכנית גם בשירה אל אירועים והתרחשויות חיצוניות, ולמעשה יצרה את הזרם האימפרסיוניסטי שיצא מן האומנות, חרג ממנה והגדיר מחדש, באופנים מסוימים, את מהותה.
היחס הראשוני המזלזל כלפי האימפרסיוניזם בצרפת השפיע עמוקות על התפתחות התנועה, הן מבחינת גיבוש זהות אומנותית ייחודית והן במישור החברתי והארגוני. הביקורת החריפה של מבקרי האומנות והציבור – שהאשימו את האימפרסיוניסטים בחוסר יכולת לצייר, בצבעוניות "ולגרית", בקומפוזיציות משונות ובמשיכות מכחול "מרושלות" – דחפה את האומנים להגדיר עצמם כקבוצה נבדלת, מגובשת ובעלת חזון עצמאי.
הביקורת על חוסר ה"גימור" והסטייה מהאקדמיה עודדה את האימפרסיוניסטים להעמיק בפיתוח טכניקות ייחודיות ועצמאות אומנותית. הביקורת והלעג חיזקו את תחושת השליחות והסולידריות בקרב האומנים, והפכו את התנועה לכוח חברתי ותרבותי מגובש.
הוויכוח הציבורי והסערה סביב האימפרסיוניזם תרמו להולדת תחום הביקורת האומנותית המודרנית: הדיון סביב ערכי האומנות, חוויית הצפייה, והגבול בין "אומנות" ל"אי-אומנות" הפך למרכזי בשיח התרבותי.
הבוז והזלזול הראשוניים הפכו למנוע של שיח תרבותי מתחדש. ההתעקשות של האימפרסיוניסטים להמשיך בדרכם למרות הביקורת סללה את הדרך לאוונגרד האומנותי של המאה ה-20, והפכה את האימפרסיוניזם לסמל של חירות יצירתית וחדשנות.
מעבר לשיח האומנותי גרידא, נשאלת השאלה מה כל כך הרגיז את הממסד האקדמי בצרפת בציור האימפרסיוניסטי? מדוע השלטונות לא אהבו אותו ומה היה כל כך מודרני בו?
כדי להבין את הרעיון הבסיסי לדחייה הראשונית של האימפרסיוניזם ולהתקרב לרעיון הפדגוגי של יישומו בשנת 2026, יש להבין את הרקע שעליו צמחה התנועה האימפרסיוניסטית מבחינה פוליטית, פילוסופית ובעיקר רעיונית.
הרקע היה התנועה הרומנטית הניאו-קלסיציזם ובעיקר הריאליזם בראשית המאה ה-19. אומנות טובה, איכותית מדויקת, נכונה, ובעיקר "אמיתית", נתפסה כמי שמצליחה להיות נאמנה לאמת גדולה יותר. אומנות טובה, היא זו שרואה את הרעיונות הגדולים שעומדים מאחוריה. אומנות ראויה, בראשית הבאה ה-19, היא זו שיודעת מהי המציאות החיצונית לה; מהו העולם הקיים בחוץ באופן אובייקטיבי בלי קשר אליה. מתוך הנחה זו היא יוצרת איתו אינטראקציה אשר מחקה אותו, מחמיאה לו ואולי מבקרת אותו מחד גיסא ואשר מנציחה את מהותו מאידך גיסא – זו מהותה! זו אומנות ואין בילתה!
הרעיון היה לשמר את כוחו של הריאליזם, הפוליטי בעיקר, ככלי ליצירה ושימור של ה"עולם אמיתי" האידאלי שלמעשה, ובדיעבד היום, אנו יודעים, די בגיחוך, שהוא היה עולם מדומיין מעט והוא נועד בעיקר להציג את העולם האמיתי כפי שרצה השליט שיוצג.
תחת נפוליאון השלישי, האקדמיה לאומנויות יפות והסלון הרשמי של פריז קידמו ציור ריאליסטי מסורתי, לעיתים עם דגש על תכנים פטריוטיים או מוסריים, כפי שנראה ביצירות של אומנים כמו גוסטב קורבה, שהציג ריאליזם חברתי. הריאליזם, שהושפע מהאקלים הפוליטי והחברתי של שלטונו, הדגיש תיאור מדויק ומפורט של המציאות, לעיתים עם נטייה לאידיאליזציה של נושאים היסטוריים או חברתיים ששירתו את האג'נדה של המשטר הקיסרי.
עולם זה שרוב האומנים, המסורתיים הקלסיים, נלחמו בו כמו פיונים במשחק שחמט, נסתר מעיניהם ולא בכדי פרץ המודרניזם אחרי ערעור הנחה זו. האומנים האימפרסיוניסטים ראו בכל יציאה אל הטבע ובכל ציור שאותו ציירו – לפעמים הם ציירו אותו נוף בשעות שונות של היום או של העונה – אירוע חד פעמי, חולף, הלוכד בתוכו את מהות האומנות לאותו רגע בלבד!
במילים אחרות, האימפרסיוניסטים חשבו שהנצח יכול להילכד רק ברגע החולף ולא בפומפוזיות של אידיאלים ריקים. הם ידעו, כמובן, לצייר תפוח, באופן ריאליסטי, אבל הם חשבו שאומנות היא דווקא זו המתקיימת בתוך החולף שאינו רואה בהכרח שלם קוסמי, מטאפיסי, "קדוש" בעל אידיאות אפלטוניות מוחלטות שקיימות מעבר לתופעה הנתפסת בחושים.
גישה אוונגרדית זו הייתה ערס החדשנות באותה תקופה והיא ערערה, כאמור, על ההנחה שהיום כל כך מובנת מאליה – ההנחה שהמציאות החיצונית קיימת במנותק מן המציאות הפנימית שלנו. למרבה האירוניה, הכאב והאכזבה, זו ההנחה הבסיסית שעדיין קיימת – חיה ובועטת – אצל כל מורה מחנך, יועץ, מנהל ובעיקר בקרב קברניטי עולם החינוך, אלה שאמונים על ההוראה והחינוך.
על הנחה זו נבנות תוכניות הלימוד ומתוכה יוצאים כל החיצים אל המטרה. עולמו של התלמיד, קשיו, ומאבקיו הם עולם "אובייקטיבי" שאותו הם מסוגלים לשרטט, לכמת, להכניס למודלים, לטבלאות והוא "האמת" הבסיסית וההנחה הבלתי ניתנת לערעור בכל תוכנית למידה או הנחלת ערכים. סדר הפעולות בכל תוכנית מתחיל מהכרת התלמיד או מניסיון לשרטט את עולמו ולקבוע את קווי המתאר שלו, ולאחר מכן מגיעה התיאוריה או היישום הפרקטי "הלכה למעשה" אשר מנסה לתפור חליפה תואמת לאותו פרופיל כללי מאוד של תלמיד שיכול להיות גם פרופיל ספציפי מאוד לאוכלוסייה מסוימת.
הכשל הלוגי כאן הוא ראיית התלמיד כנתון חיצוני לנו, המורים; נתון אשר אותו אנחנו אמורים לראות כקיים באופן ניטרלי מאיתנו ובו אנחנו אמורים לטפל: לתקן, לשנות לעצב... זה הרי תפקידנו. אנחנו לומדים "חינוך" "הוראה" כמקצוע שבו ה"מוצר", התלמיד, הוא חפץ סטטי הממתין לתיקון, לשינוי או לאיזו תמורה רוחנית שעלינו לעצבה עמו או בשבילו.
על השאלה "מהי אומנות?" ענה האימפרסיוניסט שהאומנות היא "רגע אינטימי של האומן עם עצמו ועם עולמו". לפיכך, הוא ויצירתו, או ליתר דיוק הוא כיצירתו, אינם הנכס האולטימטיבי של החברה שיודעת מהי אומנות. באותו הקשר על השאלה "מהו חינוך?" ניתן להשיב כי אחרי שמורה סוגר את דלת הכיתה, זהו זמן של יצירה חדשה שבמהותה היא יצירת אומנות ופחות "מעשה דידקטי" נלמד ומוכן מראש. הזמן שלו עם תלמידיו הוא זמן של התרשמות חושית ואינטלקטואלית, אינטימית וחד פעמית שלו עם עצמו ושל תלמידיו עימו (עם מה שהוא מביא איתו ועם מה שהם מביאים איתם) – וההתרשמות היא כמובן הדדית.
החזון של המורה חייב להיות הימנעות מכוונת מן היומרה לדעת את האחר; לדעת את העולם של התלמיד "שהוא לעצמו". על המורה להתרכז בעיקר בהכרת רשמיו שלו, ועימם עליו לייצר קשר דיאלוגי עם התלמיד למען מטרותיו.
בסופו של דבר, האימפרסיוניזם מזכיר לנו שהחינוך אינו תהליך טכני של תיקון תלמידים, אלא מפגש חי, רגעי וחד־פעמי בין מורה ללומדים. כמו הציירים שתפסו את האור המשתנה ואת הרגע החולף, גם המורה נדרש.ת לראות את הכיתה לא כאובייקט קבוע שניתן למדוד ולמיין, אלא כמרחב יצירתי שבו משמעות נוצרת מתוך הקשבה, נוכחות ודיאלוג. כשמזיזים את הזרקור מהניסיון "להבין את התלמיד" אל היכולת של המורה להיות נוכח.ת במפגש – נפתחת אפשרות לחינוך שהוא יצירה, לא נוסחה.
