נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
כשאמא שלי יוצאת בימים אלה לפנסיה לאחר ארבעים ושבע שנות הוראה, מתבקש לעצור ולהביט לאחור. אבל האמת היא שקשה לסכם משהו שלא באמת נגמר. כי יש מורים שמפסיקים ללמד – ויש מורים שממשיכים לחיות בתוך מי שהם לימדו.
במהלך שנותיי כאשת חינוך, כמורה למתמטיקה וכמי שעוסקת בשאלות של פדגוגיה והכשרת מורים, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לשם אחד מן האקדמיה: פרופ' לי שולמן. לא הכרתי אותו אישית, אך רעיונותיו ליוו אותי לאורך הדרך.
ובמקביל, מצאתי את עצמי נשענת – לעיתים בלי לשים לב – על ידע אחר לגמרי: הידע שקיבלתי מאמא שלי.
שולמן טבע את המושג ידע תוכן פדגוגי (Pedagogical Content Knowledge). הוא ביקש לומר שמורה טוב אינו רק מי שיודע מה ללמד, אלא מי שיודע איך ללמד ידע מסוים לתלמידים מסוימים, בזמן מסוים ובהקשר מסוים. זהו ידע שאינו מתמצה בספרי לימוד ואיננו נלמד רק בקורסים – זהו ידע שנבנה בכיתה, מתוך פרקטיקה.
אמא שלי לא קראה לזה בשם. היא פשוט חיה את זה.
אמא שלי יודעת מתמטיקה – אבל יותר מזה, היא יודעת תלמידים.
אמא שלי יודעת מתי לעצור, מתי להסביר שוב, מתי לשאול שאלה טובה במקום לתת תשובה.
אמא שלי יודעת לזהות בלבול לפני שהוא נאמר בקול, וחוסר ביטחון לפני שהוא הופך לציון נמוך.
זהו ידע שלא מופיע בתוכניות הלימודים של מוסדות ההכשרה, אך בלעדיו – אין הוראה.
שולמן כתב על ידע שנבנה מתוך ניסיון, רפלקציה ונכונות לראות בהוראה פרקטיקה מורכבת. ואמא שלי? היא לימדה אותי את זה כבר בתחילת דרכי, בלי הרצאות ובלי מצגות. היא פשוט הייתה זמינה.
זמינה לשאלות שלא תמיד ידעתי למי להפנות.
זמינה להתלבטויות מקצועיות וגם מוסריות.
זמינה גם כשלא ידעתי לנסח מה בדיוק קשה לי – והיא ידעה לשאול את השאלה הנכונה.
וזה אולי הידע הכי פחות מדובר בהכשרת מורים: ידע של נוכחות.
לא רק לדעת – אלא להיות.
להיות מורה שרואה את האדם שמולה,
להיות מורה שמבינה שטעות היא חומר גלם ללמידה,
להיות מורה שלא נבהלת מחוסר ודאות – אלא פועלת מתוכו.
שולמן הדגיש שהוראה היא מקצוע אינטלקטואלי, לא טכני.
אמא שלי הראתה לי שהוראה היא גם מקצוע רגשי, ערכי ואנושי.
והשילוב ביניהם הוא לב העשייה החינוכית.
בימים שבהם מדברים על משבר במערכת החינוך, על שחיקה ועל מחסור במורים, אני חושבת על הפער הזה: בין מה שאפשר ללמד בקורסים לבין מה שמועבר רק דרך דוגמה אישית.
אמא שלי הייתה ועודנה עבורי – ועבור רבים אחרים – מכללה מהלכת. לא רק בגלל תארים, אלא בעיקר בגלל חוכמת חיים פדגוגית: ידע כללי, עמוק, מחובר למציאות, כזה שהלוואי והיה נגיש לכל מורה בתחילת דרכה.
יש ידע שלא נמדד בהסמכה, יש השפעה שלא נספרת בדוחות, ויש מורים שמעצבים מקצוע שלם פשוט כי הם עושים אותו נכון, יום אחרי יום. פרופ’ לי שולמן נתן לנו שפה להבין את זה. אמא שלי נתנה לי חיים שלמים של דוגמה. ועל זה אני מודה כבת וכאשת חינוך.
כששאלתי את אמא שלי, רגע לפני יציאתה לפנסיה באופן רשמי, מהן העצות שהייתה רוצה להעביר – לא רק למורים בגיל הפרישה אלא בכלל לאנשי חינוך – היא לא דיברה על ציונים, תוכניות לימודים או רפורמות. היא דיברה על אנשים.
“אם אפשר,” היא אמרה, “להמשיך להיות בבית הספר. כמתרגלת, כמלווה, כמי שנמצאת במסדרון או בחדר המורים. לא חייבים משרה מלאה, רק להיות.”
בעיניה, ההוראה אינה מסתיימת עם הפנסיה. כל עוד יש מקום לתרום – יש גם מקום להיתרם. הנוכחות עצמה היא ערך.
אם יש תלמיד או תלמידה שכמעט לא מגיעים לבית הספר, אמא שלי לא ממהרת לדבר על חומר חסר או מבחנים. היא מציעה משהו פשוט ועמוק: לשבת איתה, לדבר, ולהגיד לה שהעיקר שתבוא. לפגוש חברים, לשבת בכיתה, לצבור חוויות. גם אם היא לא כותבת, גם אם היא לא נבחנת – זה בסדר. “לימודים זה חשוב,” היא אומרת, “אבל זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. הכי חשוב שנהיה ביחד.”
לאורך השנים, התלמידים והקולגות של אמא שלי היו תמיד חלק בלתי נפרד מחייה. הם לא היו "רק" תלמידים ו"רק" צוות – אלא אנשים שהיא דאגה להם, הקשיבה להם, ולמדה מהם בעצמה. גם היום, שנים אחרי, הם ממשיכים לפנות, להתייעץ, לשתף. כמו ילדים – רק בגילים שונים. כשאת בוחרת בחינוך, את הופכת להיות מורה לחיים.
