נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
האורחת בפרק הנוכחי של "ריג'נריישן" הגיעה לירוחם יחד עם גרעין בני עקיבא, התאהבה במקום וממשיכה לגור שם כל החיים. מאז היא גם ד"ר לפיזיקה, מורת על לפיזיקה בבתי ספר ומובילה את הפרויקט המגדרי בתוכנית ההייטק הלאומית של משרד החינוך. היום נראיין את ד"ר רחל קנול ונשמע ממנה איך נגיע לזה שמגמת פיזיקה בישראל תמנה רוב של בנות.
"אז לצערי אני מאמינה שזו לא באמת בחירה חופשית. כלומר הסטריאוטיפים החברתיים, הסביבתיים, המשפחתיים, הרבה מאוד דברים מנתבים אותן לשם. כלומר שזו אפילו לא אופציה. והן לא חושבות: 'רגע, אני יכולה לבחור או פיזיקה או ביולוגיה או כימיה.' אני חושבת שחלק מהתפקיד שלנו זה כן להגיד להן: 'רגע, קודם כול את יכולה, אין שום סיבה בעולם שלא, ובואי תנסי, תראי, זה מדהים.' אני חושבת שאנחנו מוותרים בקלות רבה מדי כי אם התלמידה בחרה, כנראה זה לא מה שהיא רוצה. אני מאמינה שזו לא לגמרי בחירה פנימית שלה כי לא באמת הייתה לה. השאלה היא ממה נובעת הבחירה, ולצערי היא הרבה פעמים נובעת רק מכל ההיבטים הסביבתיים החברתיים שמשכנעים אותה ש'זה בשביל בנים, וזה בשביל בנות. ולכן תלכי לשם.'
"קודם כול, במתמטיקה זה לא היה ככה. עד לפני לא הרבה שנים זה היה רחוק מזה. ואני חושבת שנעשתה עבודה מאוד משמעותית במתמטיקה חמש יחידות, והגענו היום פחות או יותר ל-50 אחוז. את אותה עבודה צריך לעשות גם באזורים של פיזיקה ומדעי המחשב, כי במקצועות האלה אנחנו עדיין לא שם.
"בעבר גם חשבו שנשים לא יכולות לקרוא ולכתוב, שהן לא יכולות להצביע, אז ברור לנו שזה לא זה. אני כבר כמעט לא פוגשת היום מורים שאומרים לי שטוב, הן לא מסוגלות, המוח שלהן לא מתאים לזה. יש עוד מדי פעם את הבודדים האלה, אבל זה כבר נדיר.
"מצד שני, כשיש לך אוכלוסיות בתת ייצוג, אני קוראת לזה, צריך לעשות יותר Reaching out, צריך יותר להגיע אליהן, יותר לשכנע אותן, יותר לגייס אותן, יותר להראות להן שזה יכול להיות חלק מתמונת העתיד שלהן, שזה יכול להיות לגמרי מסלול שמתאים גם להן. זה לא יותר קשה, והן לגמרי יכולות להצליח גם שם. נגיד לי, למשל, ביולוגיה יכול היה להיות הרבה יותר קשה מאשר פיזיקה. אז כל אחת במה שמתאים לה, אבל בואי תנסי. זה לגמרי יכול להיות בשבילך, אבל תנסי את זה. והרבה פעמים אנחנו מוותרים נורא בקלות כי טוב, הן בוחרות וזהו. ואנחנו צריכים לעשות את האקסטרה מייל הזה כדי לשכנע אותן לבחור בזה. ואת זה אנחנו לא מספיק עושים."
"אז יש כאן סוג של 'אנומליה' מגדרית, והפער המגדרי יותר גדול דווקא באוכלוסיות המבוססות. כלומר, אם תלך דווקא לאוכלוסיות מוחלשות, אומנם לצערנו יש שם מעט תלמידים בפיזיקה או במדעי המחשב, אבל שם זה יחסית מאוזן. שם בנות יודעות שללכת ללמוד חמש יחידות פיזיקה זה כרטיס למוביליות חברתית. כלומר, זה יכול לתת להן תמונת עתיד אחרת, עיסוק מכניס. אצל נערה בדואית זה אפילו שלא יחתנו אותך בגיל 18, שתוכלי לעשות רישיון. כלומר, זה הרבה דברים שברור לה מה הרווח שיכול לבוא מזה.
"דווקא באוכלוסיות היותר מבוססות כגון כפר סבא, רעננה, הרצליה וכו', יש פחות תלמידות. הן לא רוצות שיסלילו אותן במסלול של חמש יחידות בפיזיקה או מדעי המחשב, משם 8200 ומשם עבודה בהייטק בארבעים אלף שקלים בחודש. הן אומרות: 'אני רוצה לשנות את העולם. אני רוצה לתקן אותו. אני רוצה לעשות דברים שמשפיעים. ולכן אני חושבת שחלק מהעניין, דווקא באוכלוסיות מבוססות, צריך להגיד: 'תקשיבי, הייטק, טכנולוגיה, זה לשנות את העולם. את יודעת כמה דברים אפשר לעשות עם זה? את יודעת איך הרפואה מבוססת על זה? את יודעת איך כיפת ברזל וטכנולוגיות נוספות מצריכות פיזיקה ומדעי המחשב, ואת מצילה חיים מדי יום, מדי שעה, אם תעשי את זה.
"סטיגמה נוספת היא שמדובר בעיקר בעבודה מול מחשב, לתכנת כל היום בלי לראות אנשים, אז לומר: 'את יכולה לעבוד עם אנשים, את יכולה להציל את העולם – וכל זה בהייטק, בטכנולוגיה, אז אין לך מה לחשוש."
"פדגוגיה רגישת מגדר זה אומר להיות מודע, מודעת, להבדלים של מה שקורה בכיתה. כי גם אם הבאנו את הבנות לכיתה, אנחנו עדיין צריכים לפעול כדי לשמר אותן, כדי שהן לא יפרשו מיד אחרי המבחן הראשון בכיתה י'. עכשיו, מה אני צריכה לעשות בכיתה אחרת? יש המון דברים שאפשר לעשות, וזה קודם כל להיות מודע לאוכלוסייה שמרגישה במיעוט ויש לה בעיה עם תחושת המסוגלות. הבנות עדיין כל הזמן בנקודה שלא בטוח שהן מתאימות לכאן, שהן צריכות להיות כאן, שזה באמת המקום הנכון עבורן. ולכן כל כישלון הכי קטן, כל דבר הכי פעוט, ישר יגרום להן לבוא ולומר 'טוב, אני עוברת למגמה אחרת, זה לא בשבילי.'
"זה מתחיל בזה שאת נכנסת לכיתה כמורה ואיך מתנהל השיעור. המורה מנהלת הרבה פעמים איזשהו דיאלוג, בהנחה שהיא לא רק כותבת על הלוח ומסבירה אלא גם שואלת שאלות. 90% מהזמן הבנים מדברים. מה קורה? המורה שואלת שאלה, בן עונה, וכן הלאה. למה? כי בת, אם היא לא תהיה בטוחה ב-200% שהיא יודעת את התשובה, היא לא תענה. אז המורה שואלת והבנים קופצים ראשונים, ועוברים הלאה. ואז כל הזמן השיעור מתנהל עם בנים. אז קודם כל תתחילי להיות מודעת לזה. וברגע שאת מודעת לזה כמורה, שכשאת נכנסת לכיתה, ש-90% מהשיעור מתנהל עם בנים, אפשר לחשוב מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה. למשל, כשאת שואלת שאלה, במקום לתת למי שקופץ ראשון – ובנים הרבה פעמים אפילו לא מצביעים – אפשר לעשות Waiting time. לא מי שעונה ראשון, תחשבו. כל אחד חושב עם עצמו. לפי השאלה, דקה, שתיים, חמש, כמה שצריך. דבר שני, בכלל אל תענו לי. תעשו Turn and talk. דברו עם מי שלידכם ותסבירו לה או לא את מה שאתם חושבים – ואז בעצם כולם מדברים.
"אלה שתי דוגמאות קטנות למה אפשר לעשות כדי שהשיעור לא יתנהל רק עם בנים. חוץ מזה, שימי לב מי יושב איפה. הרבה פעמים כשזו מגמה ומשנים כיתות, הבנים יושבים מקדימה והבנות אי שם מאחורה. אז זו לא רק זכות הדיבור, אלא איך נראית הכיתה. האם יש שם גם דוגמאות נשיות בשיעור שאת מלמדת? האם הגבר הוא רופא והאישה היא אחות? האבא הולך לעבודה והאימא במטבח? אילו דוגמאות את מביאה? אפילו ניסוח. עברית היא שפה מאוד מגדרית. נעשה מחקר: אותו מבחן במתמטיקה היה כתוב בלשון זכר ובלשון נקבה – אותו מבחן לחלוטין. בנות שקיבלו את המבחן שכתוב בלשון נקבה קיבלו ציון יותר גבוה. אפילו שזה כאילו רק טכני, זה עדיין יכול לשנות.
"אז להוריד את התחרותיות, יותר עבודת צוות, יותר עבודה שיתופית. אלה המון דברים שנכונים גם לבנים וגם לבנות. פשוט רואים את הקפיצה אצל הבנות, ובאוכלוסיות בתת ייצוג היא יותר גבוהה כשמשתמשים באסטרטגיות האלו. אז הן נכונות לכולם, גם אצל בנים נראה עלייה ושיפור."
"זה יושב בדיוק על אותה תחושת מסוגלות נמוכה. כלומר, אני מאמינה שהן מנסות אבל בסוף הן לא מגישות כלום. הן מגישות דף ריק כאילו הן לא ניסו, אבל הן ניסו והמון. המחשבה שאולי זה לא נכון, והבוחנת שתקרא את זה תחשוב שהיא מפגרת – עדיף לא לכתוב שום דבר. אצל בן שלא מצליח, מיקוד השליטה חיצוני – המבחן היה גרוע, המורה לא לימדה אותי, אז הבעיה לא אצלי ולכן ניסיתי, אבל זה לא אצלי. ואצל בת, ברגע שהיא לא תצליח זה פוגע בכל הזהות שלה, הדימוי שלה, ולכן זה עלול עוד יותר להוריד אותה גם ממה שכבר ככה די נמוך."
"קודם כול, כמו שדיברנו, צריך לעשות עבודה עם כל המורים, להעלות אצלם את המודעות, להבין שהרבה מזה יושב אצלם והם יכולים לשנות את המציאות. זו לא מציאות כתובה מראש, ואפשר לשנות אותה ואפשר להשפיע עליה – לשכנע יותר בנות, לגרום להן להישאר עם אסטרטגיות הוראה רגישות מגדר, ולייצר אצלן את תחושת המסוגלות, את תמונת העתיד, את החוסן – את האפשרות קודם כל לבחור, להגיד לעצמי: 'כן, אני יכולה וזו לגמרי בחירה לגיטימית אפשרית, וזה מעניין אותי ואני רוצה להיות שם.' ואחרי זה לדאוג ליצור לה תמונת עתיד, לקחת אותה לתעשייה לפגוש נשים, לעשות מנטורינג של בנות בוגרות יותר, נגיד בכיתות י"א-יב", שחונכות את הבנות הצעירות. ואז המודלינג מאוד קרוב, זה לא מארי קירי, זו מישהי שנמצאת פה. השכנה ממול, החברה של אחותי, ואז כשאני רואה אותה והיא נמצאת כבר שם, והיא עברה את המסלול המאתגר הזה, והיא עשתה אותו, אז גם אני יכולה, אין שום סיבה שלא."
איך בתקופה שבה 'חוסן' היא תכונה נדרשת אצל כל תלמיד ותלמידה, השוני בא לידי ביטוי בין בנים לבנות? תצפו ותגלו.
