נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הימים האחרונים אינם דומים לשום דבר שהכרנו. האיומים, חוסר הוודאות והחדשות הבלתי פוסקות יוצרים מציאות נפשית מורכבת, מתוחה, ולעיתים אף משתקת. בתוך כל זה, רבים מאיתנו – מרצים, אנשי צוות, סטודנטים, הורים ומורים – מוצאים את עצמם במרוץ בלתי פוסק אחר מידע ועדכונים, ניסיון להבין ולשלוט במצב. אך האם אנחנו עוצרים לרגע להקשיב למה שמתרחש בתוכנו?
המוח שלנו, שתוכנן להתמודד עם איומים ברורים וקצרים, נכנס כעת למצב של "ערנות מתמשכת". אנחנו דרוכים, דרוכים מדי. המערכת הקוגניטיבית משתלטת: אנחנו צורכים עוד ועוד מידע, מנתחים, מתכננים, מנסים להבין מה יקרה הלאה. אבל המחיר של זה הוא דחיקה של הרגש – פחד, חרדה, כעס, עצב, אובדן – שמקבלים פחות ופחות מקום.
במקום לחזור אל החוויה הפנימית ולשאול "מה אני חשה?", "איפה אני מרגישה את החרדה בגופי?", "מה הפחד הזה מלמד אותי על הצרכים שלי?" - אנו ממשיכים במירוץ אל החוץ. אנו בוחרים לעדכן על ההתפתחויות במקום להכיר בתחושת הביטחון הפגועה שלנו. אנו מעדיפים לנתח את המצב במקום לתת מרחב לרגש האובדן או הכעס. אנו ממלאים את השקט המטריד בקולות של מסכי החדשות, במקום לאפשר לנו ולסביבתנו לחוות את המורכבות הרגשית הטבעית במצבי משבר.
במצבים כאלה, הרגש לא נעלם. הוא פשוט נדחק פנימה, נשאר לא מעובד, לא מדובר, לא מובן. אנחנו עלולים להרגיש עייפות, מתח, קשיי שינה, קוצר נשימה, חוסר ריכוז – כל אלה הם סימנים לכך שהנפש מבקשת תשומת לב.
התרבות שלנו מחנכת אותנו "להחזיק מעמד", "לא להישבר", "להיות חזקים". בתרבות של "לא שוברים", "ממשיכים חזק", "מחזיקים מעמד", אנו למדנו לראות ברגש סימן לחולשה. למדנו להתבייש בחרדה, להצדיק את הפחד, להסביר את הכעס. כאילו הביטוי הרגשי הוא כישלון אישי ולא תגובה טבעית ובריאה למציאות מורכבת ומאיימת.
יש בכך עוצמה, אבל גם סכנה: כשאנחנו לא נותנים מקום לרגשות שלנו, הם לא מתפוגגים – אלא מצטברים. במקום להרגיש, אנחנו בורחים לעוד עדכון חדשות, לעוד שיחה על אסטרטגיה, לעוד ניתוח של המצב. אבל דווקא עכשיו, בתקופה של חוסר שליטה, חשוב לזכור: הרגש הוא לא חולשה, אלא מקור מידע פנימי חיוני. הוא מספר לנו מה אנחנו צריכים, מה כואב לנו, מה חסר לנו, ומה יכול לעזור לנו.
הדרך לחזרה אל עצמנו מתחילה בהכרה פשוטה: הרגש שלנו הוא מידע חיוני, לא מטרד שיש להעביר או לדכא. החרדה שמעלה את הדופק, הפחד שמצמצם את הנשימה, הכעס שמתח את הכתפיים - כל אלה הם מסרים מהמערכת הפנימית שלנו, מסרים המבקשים תשומת לב ועיבוד, לא התעלמות או הדחקה.
המחקר הפסיכולוגי מציג תמונה ברורה: כאשר אנו מאפשרים לרגש להיות נוכח, לקבל מילים, לזכות להכרה - הוא מאבד מעוצמתו המשתקת ומפנה מקום לתובנה ולפעולה מותאמת. לעומת זאת, כאשר אנו דוחקים או מתעלמים מהרגש, הוא נשאר קפוא במערכת שלנו, גוזל אנרגיה ומשפיע על יכולת ההתמודדות שלנו.
הרגש האמיתי זקוק למרחב פיזי, זמני ורגשי. מרחב שבו "מותר" לחוש בלי לפתור מיד, להיות עצוב מבלי לחפש נחמה מיידית, להיות כועס בלי לצדק או להסביר.
נסו לעצור לרגע, לשאול את עצמכן.ם: מה אני מרגישה עכשיו? האם אני חרדה? כועסת? עצובה? מתוסכלת? איפה בגוף אני מרגישה את זה? האם אני מרשה לעצמי להרגיש או מיד עוברת למצב ביצוע? השחרור והשיתוף הרגשי אינם סימן לחולשה אלא "חץ" המוביל לנשימה פסיכולוגית.
לתת לגיטימציה – גם לעצמכן.ם וגם לאחרים: זה בסדר להרגיש פחד, חרדה או עצב. זה נורמלי. כששואלים אתכן.ם "מה שלומך?", אפשר לענות בכנות: "אני מרגיש לא פשוט", "אני בחרדה", "אני כועס". כשילד או קולגה מביע קושי, אל תמהרו "לתקן" או להרגיע – פשוט היו שם, הקשיבו, תנו מקום. במקום לחפש פתרונות מיידיים לרגש, נאפשר לו פשוט להיות נוכח.
חשיבות הממד הזה: הכרה ברגש מאפשרת לו לזרום ולהשתנות, במקום להיות תקוע.
הביטוי הרגשי אינו מוגבל לשפה המילולית. כתיבה אינטואיטיבית, ציור, משחקי קלפים או פעילויות אומנותיות מאפשרים גישה לשכבות רגשיות שקשה להגיע אליהן באמצעות השיח הרציונלי.
דוגמאות יישום לשיעורים בכיתה:
חשיבות הממד הזה: הכלים היצירתיים עוקפים את המחסומים הקוגניטיביים ומאפשרים ביטוי אותנטי. הם מפעילים חלקים שונים במוח וגוף ויוצרים הקלה פיזית ונפשית.
תרגול נשימה מודעת, אפילו לכמה דקות ביום: שאיפה עמוקה, החזקת האוויר, נשיפה איטית – תוך תשומת לב למה שעולה. אם עולות מחשבות קשות, אפשר לדמיין אותן כענן שחולף – ולהחזיר את תשומת הלב לנשימה.
טכניקה מובנית: ספירה איטית עד 10 תוך נשימה עמוקה (1-2-3 - נשימה פנימה, 4-5 - החזקת הנשימה, 6-7-8 - שחרור החוצה, 9-10 - תכנון שלב חדש). כאשר מתעוררת מחשבה מפחידה במהלך התהליך, יש להעניק לה מרחב של שתי ספירות, לאחר מכן להיפרד ממנה בשלום. בהדרגה, הרגש המתאים יתפתח ויחליף את המחשבה הרעה.
דוגמאות יישום: בבוקר לפני קימה, ביצוע התרגיל במיטה. באמצע יום עבודה מלחיץ, יציאה לרגע לחדר שקט או לחצר. לפני שינה, ביצוע התרגיל כחלק מטקס הרגעה. למדו את הטכניקה הזו בכיתה או שלחו לתלמידים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית.
חשיבות הממד הזה: הנשימה המודעת מפעילה את המערכת הפאראסימפתטית, מורידה קורטיזול ומחזירה את הגוף ממצב "קרב או בריחה" למצב רגוע יותר.
למרות הקושי, חשוב להמשיך בפעילויות שמזכירות לנו את עצמנו: בישול, ציור, מוזיקה, ספורט, הליכה, גינון – כל מה שמחבר אותנו לחיים עצמם, ליופי, לאהבה, לתקווה.
דוגמאות יישום: בישול ארוחה עם ריכוז מלא על הטעמים והריחות, כאקט של אהבה עצמית ולאחרים. ריקוד חופשי בסלון על מוזיקה שמעוררת השראה, ללא שיפוט על איכות התנועה. אפיית עוגה לילדים או לשכנים כביטוי לאהבה ולקשר קהילתי. צפייה בסרט מצחיק או שיתוף בדיחות כדרך לשחרר מתחים. נסו להביא את האושר הזה אל התלמידים באמצעות שליחת מתכונים בווטסאפ או שיר יומי.
חשיבות הממד הזה: כאשר אנו עוסקים בפעילות שאנו אוהבים, אנו חוזרים אל עצמנו האותנטי, מתחברים לחיוניות הפנימית ונוצרים זיכרונות חיוביים שמחזקים את העמידות הנפשית.
עבור נשות ואנשי החינוך - מורים, יועצים חינוכיים ומנהלים - המאמר מציע דרך להפוך את מרחבי הלמידה למרחבים שנותנים מקום לרגש.
התקופה הזו קשה לכולנו. דווקא עכשיו, חשוב לזכור: רגש הוא לא אויב, הוא חלק מהחוסן שלנו. היכולת לעצור, להרגיש, לשתף, לנשום – היא לא רק דרך לשרוד את המשבר, אלא גם לבנות בתוכנו חוסן אמיתי, אישי וקהילתי.
