נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
"שלושה התקפי חרדה, שישה ילדים בבכי היסטרי." זו תמונת מצב אגבית ששיתפה איתי יועצת שכבה בתום בחינת בגרות.
בימים טרופים אלו לא הצלחתי להימנע מההשוואה. הרי מדובר בשכבה אחת בלבד. כיום, לצערי, הגענו למצב בו בתום מתקפת טילים, שש שכבות כבר נכנסות ויוצאות ממרחבים מוגנים בשלוות נפש. תיאור שבשום אופן אינו יכול להעיד, למשל, על תמונת מצב בתום מבחן במתמטיקה.
אני תוהה ביני לבין עצמי מה היו תוצאות משאל שהיינו עורכים לקהל תלמידים לו היינו מציבים אותם מול הבחירה: "מבחן שכבתי במתמטיקה או אזעקה?"
שלא נתבלבל, אינני דוגלת בכפפות של משי או בהסרת אתגרים מדרכם של תלמידי ישראל. נהפוכו! אני מאמינה שתפקיד המערכת הוא למצות את היכולות המופלאות הטמונות בתלמידים והדרך היחידה להפגיש אותם עם היעדים מרחיקי הלכת אליהם הם יכולים להגיע היא התמודדות אינסופית עם אתגרים והתגברות מתמדת על קשיים. ברם, בשעה בה אנו מודדים בנמרצות ממוצעי ציונים אחוזי זכאות ו"מצוינויות", שכחנו להקשיב למדדים השקטים שזועקים לשמיים.
בואו נסרוק לרגע את תפקודם של תלמידים לפני מבחן או מעמדי שיא נוספים: שכבת הבוגרים רגע לפני העליה לבמה בטקס הסיום, תלמידי התאטרון רגע לפני ההפקה, ספורטאי נבחרת הניווט רגע לפני תחרות, המוזיקאים במגמה רגע לפני המופע.
כולם מגיעים לאירוע עם פרפרים בבטן. עם זאת, התבוננות קפדנית במכלול המצבים הללו מייצרת אבחנה איתנה בין קבוצות תלמידים המגיעות מוכנות לאירוע כהלכה לאלו שלא הצליחו להשלים את הערכותם לקראתו.
זה נכון שישנם תלמידים הנוטים יותר לשבירות רגשית, אך בגדול ניתן לראות היטב מתי קבוצה יודעת שהיא מוכנה ו'ששה אל האתגר' ומתי הקבוצה מרגישה מובסת עוד לפני שעלתה לבמה. אם 10 עד 12 שנות לימוד במערכת מסתיימות באירוע מדידה מסכם – מבחן הבגרות – שכרוך בהתקפי חרדה ונהרות של דמעות, הרי זהו תמרור המעיד כי יש כשל חמור בהשלמת התהליך. בין אם עלינו להזניק את חוויית המוכנות עימה התלמידים מגיעים למבחן המסכם ובין אם עלינו לערוך התאמה בדרכי המדידה, המסקנה זהה: יש צורך בשינוי דרמטי ודחוף.
אני מבקשת לקרוא תיגר על המלכודת הזו ולזמן מעשים שיתקנו את המציאות. הרשו לי להתחיל בקטן, ברמה המעשית ברובד המורה בכיתה. עליי לציין כי רבים מהמורים המצוינים בשטח כבר נעזרים ברבים מן הכלים שאפרט. אך אני בוחרת לארגן את האפשרויות העומדות לרשותנו כמו גם להצביע על חשיבותם, על מנת לחזק ולמסד את השימוש בהם. אז מהו ארגז הכלים שעומד לרשותנו?
כאן אני מצטטת כמובן את פרופסור קרול דווק. כאשר אנו מטמיעים גישה לפיה ציון הוא 'קו הסיום' אנחנו מטרפדים את תהליך הלמידה. לפי פרופ' דווק, החמצה בבחינה אינה עדות לחוסר יכולת אלא לכך שהתלמיד טרם הגיע ליעד. גישה זו מעודדת תלמידים לראות בלמידה תהליך, ומטפחת מסוגלות גבוהה. ברמה המעשית להטמעתה יש מספר היבטים:
ציון לשבח במקום תיוג
במקום לתייג תלמידים בכינויים כמו: 'חכם' או 'אלופה' מוטב לתת משוב מחזק על מעשים ותהליך הלמידה: "איזה יופי שהגשת את כל המשימות במטלה", "תראה/י איך זיהית את הנתונים החבויים בשאלה" או "השאלה הזו היתה מורכבת והצלחת לפתור אותה בצורה מאוד יפה".
מידול אמירות של תודעת צמיחה
אחד מיעדי גישה זו הוא טיפוח היכולת לתמלל את הגישה בעקבות קושי באו אכזבה אמצעות משפטים כגון: "אוקיי, מה שעשיתי הפעם לא הצליח, אז עכשיו אנסה משהו אחר...", או "טוב, זה קידם אותי רק ב... עכשיו אני צריכ/ה למצוא איך להתקדם ב...". עצם התמלול המלווה את החוויה הוא הצלחה. לשם כך יש לשים לב לתמלול שמלווה חוויות שליליות בקרב תלמידים שטרם אימצו את תודעת הצמיחה: "אויש אני גרוע בזה", "אני תמיד נכשל/ת ב..." וכו'... גם אנחנו יכולים למדל בעצמנו את השפה בה אנחנו רוצים שהתלמידים ידברו. זה אולי נשמע שולי אבל יש הבדל גדול בין לומר: "אין לי מושג בטכנולוגיה" ל"עוד לא למדתי איך להיעזר בכל הכלים החדשים האלה".
קשר אישי
טוב, זה קצת כמו להגיד שכדי להחלים נדרשת מנוחה. זה מובן מאליו שלמידה אפקטיבית דורשת קשר אישי. עם זאת חלק מפיתוח תודעת צמיחה מחייב את המורה להביט בכל ילד בנפרד לקיים שיח אישי ואף התכתבות אישית. דרכן, כל ילד מקבל התייחסות מותאמת לשלבים המגוונים בתהליך שהוא עובר. ברור שעצם השיחה בארבע עיניים מזינה את הלמידה. ברם שיחה שגם מקדמת גישה בה טעויות הן מנוף ללמידה וכשלונות הם שלבים הכרחיים בדרך להצלחה – הרי שהרווחנו פעמיים!
יש שפע של פעולות שאנחנו המורים יכולים לבצע בכיתות, אבל היריעה מתרחבת ברובד מקבלי ההחלטות. על כך נדבר במאמר הבא.
