איך נילחם בתופעת הנשירה מבתי הספר?

אני לא מורה אלא "ילד מקולקל". נער שנשר בעצמו ממערכת החינוך לפני כשלושה עשורים. אני כותב מדם ליבי כדי להסביר למה עלינו, המבוגרים האחראים, לעשות הכול כדי לעצור את זה.

בתקופה מאתגרת זו של ימי מלחמה ואי וודאות, של עקורים מהבתים ומוסדות לימוד, הילדים במערכת החינוך הם הפגיעים ביותר. זמנים אלה העצימו ביתר שאת את התסכול והמורכבות של שמירה על מהלך לימודים שיגרתי. תלמידי בית הספר נחשפו לאלמנטים חינוכיים מלאכותיים כמו לימודים מרחוק או מטלות ומשימות שמוזנות לאפליקציות ייעודיות, וכך מול מסך מנוכר, מתחדדים חוסר האונים והניכור החברתי.

עוד לפני המלחמה, פרסם משרד החינוך נתון מדאיג: בין עשרים לשלושים אחוז מהתלמידים כבר היו בסכנת נשירה מבתי הספר. מספר בלתי נתפס המעיד על פשיטת רגל חינוכית ואף מוסרית.

נשירה מבית ספר דומה לפיגוע בנפש הילד ופיגוע בחוסן המדינה. הממשלה, משרד החינוך וההורים חייבים לנקוט בדחיפות בכל אמצעי כדי לעצור את כדור השלג המתגלגל. חברה שלא תעמיד את התלמיד ומערכת החינוך בראש סולם העדיפות תמצא את עצמה עד מהרה מתמודדת עם פערים כלכלים, חברתיים וסוציו אקונומיים. חינוך הוא החזות והעתיד של כל אומה.

כמי שחווה על בשרו את המורכבות של נשירה מבית הספר, על כל המשמעויות שלה, אני מעיד: מדובר בפצע מדמם שלעולם יישאר פעור בתוכי. פערים לימודיים יכולים להצטמצם, או שלא. הרחובות שקורצים לחקור אותם עשויים להתפייד, או שלא. חברים חדשים נרכשים עם הזמן, או שלא. רק התחושה העצומה של החידלון, של ה'כלומניקיות', תהיה לעד חלק ממי שנשר מרצון או מאי-רצון מהמערכת.

מסגרת לנפש

יש חשיבות עצומה לסיום מסלול הלימודים, לשימור ילד צעיר במסגרת תומכת של שגרה והשכלה – וחובתנו כחברה להיאבק בתופעת הנשירה. עלינו למצוא בכל דרך מתווה שיאפשר לכל ילד לסיים את לימודיו. נשירה ממערכת החינוך משמעותה כרסום איטי בנפש התלמיד. ובאופן טבעי יתקיים סיכון רב שהנער גם יפלט מהמערכת החברתית וממסגרות מעצימות כתנועת הנוער וחוגים אחרים.

עלינו להשאיר את הילד במסגרת ולייצר עבורו חממה מותאמת שתחזק גם את רצונו לדבוק בלימודיו ולהישאר בין הקווים. המסגרת החינוכית על כל פגמיה שומרת על התלמידים ועל היכולת שלהם להתפתח.

אני, ילד מקולקל שכמותי, לנצח אסתובב עם בור עצום פעור בתוכי. טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי בצעירותי הוציא אותי מהייאוש הסמוי שפשה בקרבי, וההתעקשות של הבוס ההוא שלא ויתר עליי – להמשיך לנסות לייצר – הוכיחה את עצמה כדבר ששמר עליי. היום אני מנכ"ל ואיש משפחה, אבל כל זה לא היה אפשרי אם לא היה האיש ההוא שבחר לתת לי גב. כל אחד ואחת מאיתנו, על אחת כמה וכמה אנשי ונשות החינוך, חייבים להיות אלה שמזהים את הנער או הנערה שהמסלול היטשטש להם, ולהיות עבורם סמן דרך.

כיצד אנשי חינוך יכולים למנוע נשירה בקרב תלמידים?

1. עם שוך הקרבות, על המדינה יהיה להשקיע באנשי חינוך וטיפול שילוו את השכבות הבוגרות והצעירות. לא מספיק יועצת אחת לבית ספר, יש לא מעט מטפלים שיכולים לתת כתף כחלק מהסטאז' שלהם כאנשי מקצוע מעולמות הנפש והרגש, ולשמש כמורי דרך בתוך הכיתות.
2. אפשר ואף רצוי לרתום את צוותי הטיפול מהסטאז' והמתמחים מעולמות החינוך, על ידי שיתוף בין משרד החינוך לאוניברסיטאות או מכללות, לביצוע סטאז' תקופתי בבתי הספר השונים, כך שיהיו חלק אינטגרלי מכל מערכת חינוך ישראלית.
3. כמי שהיה הילד הזה שלא ראו אותו ואפשרו לו לנשור – חשוב לי באופן אישי שיזהו בילדים של היום את מה שגרם למערכת להעזיב אותי לפני הזמן, בלי לתת מענה רגע לפני. הזיהוי של העניין בילד עצמו הוא כבר 80% מהמענה עבורו!
4. שימו עין ולב על הילדים מאחורה, אלה שיושבים עם כדור ביד, עם הכובע על הראש, עם העיניים בחלון וכו'. יש הרבה מאוד ילדים שיש להם המון מה לתת, אבל לא בהכרח רק בממד הלימודי וההישגי. יש ילדים שאוהבים להיות מסמר הכיתה בקטע של צחוקים ושל הווי חברתי, למה לא לתת גם להם את ההזמנות להתבטא ולהרגיע את הדחף שלהם "להידחף"? 
5. הייתי מציע לצוותי החינוך לרכז לעצמם את המעקב אחרי הליווי הפרטני של כל ילד כזה בכיתה, ולבנות להם תוכנית העשרה והעצמה שתעצים אותם אל מול החברים שלהם ואל מול עצמם. וזאת במקום להעביר אותם כבעיה ולהזיז אותם הצידה (או החוצה, כמו שהיה במקרה שלי).

די במבוגר אחד שיאמין בילד ויסמן עבורו את הדרך בחמלה והכלה, כדי שהילד יפרוש כנפיים וינסוק – זה התפקיד החשוב ביותר של המורה בכיתה.