האם אפשר ללמוד מדע בלי נשמה?

אף שאני כבר מורה בפנסיה, אני מקפידה לקרוא את מגזין "הגיע זמן חינוך". מדוע? הסיבה הראשונה היא סקרנות, שהיא כנראה תכונה שלא עוברת עם הזמן – אני רוצה לראות שהדור החדש של המורים מתמודד בחוכמה עם העבודה הכי חשובה בעולם.

סיבה נוספת היא שלפעמים המאמרים באתר הם הבריחה שלי מזוועות המציאות, אי חזרתם של החטופים והתחושה שהממשלה שלנו אינה נוקפת אצבע כדי להחזיר אותם.

אבל לפעמים אני גם מתעצבנת מקריאת מאמרים מסוימים ב"הגיע זמן חינוך", אף שבבסיסם הם מאמרים אופטימיים על חינוך של המאה ה-21, כמו המאמר הזה: איך הופכים את התלמידים של היום למדעני המחר.

ברור שמדענים זה חשוב, ברור שצריך לפתוח את החשיבה, לאתגר את היכולות של התלמידים והתלמידות, לרענן את תוכנית הלימודים בכל המקצועות וגם את הדרך בה מלמדים.

מבחינתי אישית, אני אוהבת מתמטיקה. יש בה את הקסם, הסדר הפנימי, עצם זה שאחד ועוד אחד הם תמיד שתיים. לי זה נעים. ואני תמיד זוכרת ובאהבה רבה את הנושא המקסים, פותח החשיבה, שזכיתי ללמוד בתיכון: "הנדסת המרחב".

כשמורתי, הגברת קינסקי, החליטה לחשוף את תלמידי המגמה הספרותית לנושא הזה נפתח לי עולם חדש של חשיבה ודמיון.

הצד האנושי של ההוראה

בית הספר נוסד במאה ה-19, לתפיסות עולם שהיו נכונות למאה ה-19. צריך לחשוב על צורת הלימוד, הישיבה בכיתה, הפעלת התלמידים בכתיבה ובקריאה ועוד ועוד. לחשוב, לשנות ולעדכן. וכן, עלינו – המורים המלמדים בתקופה הזו – האחריות לחשיבה אחרת, לגיוון, להכנסת שינויים. נהדר שיש קרנות שמסייעות לכך, נפלא ששמים במרכז את המדע, את החשיבה המדעית. אבל...

וזה האבל הגדול מאוד:

אסור לשכוח את הצד האנושי של ההוראה, הצד שבונה את אישיות התלמידה והתלמיד, הצד שתפקידו ללמד לחשוב בכלל, לחשוב כאדם במיוחד, להכיר את ההישגים של האנושות בתחומי האומנות, הספרות, המוזיקה, הפילוסופיה.

יש לי נכדים בני תשע. הם הקשיבו בענין ובסבלנות לכל ספר שסיפרתי להם, חיבבו את פו הדב, התיידדו עם סיפורי ככה וככה של קיפלינג ועוד. אבל מה שכבש את ליבם היו סיפורי המיתולוגיה היוונית. הבקיאות שלהם בסיפורים האלה מעוררת השתאות. זאוס וחבורתו מככבים אצלם גם בספרים שהם קוראים עכשיו בעצמם, וגם בשיח שלהם איתי ועם אחרים. לאוצר הזה, בעיניי, ערך משמעותי מאוד בתוכנית הלימודים בכיתות היסוד.

כך, ואף יותר – התנ"ך. שירת דבורה הולכת איתי מאז לימודי בכיתה ג' או ד' בעצמי. תעירו אותי בלילה ואשמח לדקלם לכם פסוקים נבחרים ממנה. ולא רק אני, אלא אנחנו. זה חלק מהרוח היהודית. וזה חלק משותף לכולנו, כך שהוא חלק מהבניית האישיות שלנו. ולא, כילדה לא ריחמתי על אימו של סיסרא. היום, אני יכולה להבין את כאבה, כשהיא נשקפת מהחלון ומייבבת...

מה אני מנסה לומר? שהרי מהי תרומתם של המדעים המדויקים ללא מדעי הרוח והחברה? ללא פיתוח אנושי, תרבותי והיסטורי?

בלי פיתוח יכולת להתבונן בתמונה ולהעריך אותה, בלי יכולת להאזין למוזיקה ולהרגיש את "מחול האפרוחים בקליפתם" (תודה ענקית למורה המדהים בבית הספר "ניר" בקרית אונו, אהרון אלקלעי), בלי ההכרות האישית והחברתית עם סיפורי התנ"ך, עם שפתו, עם האירועים ההיסטוריים החשובים, ועוד – אנחנו דנים את דור העתיד למחסור, לנכות ממש, שיתקשו להשלים.

שנמשיך לצייד אותם במילים המופלאות של עמיחי:

"אלוהים מרחם על ילדי הגן

פחות מזה על ילדי בית הספר

 ועל הגדולים בכלל לא

ישאירם לזחול בחול הלוהט אל תחנת איסוף הפצועים

והמה שותתי דם..."

זה אותו עמיחי של "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות".

בלי השירה,

בלי "משל המערה" לאפלטון,

בלי "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - יחלוקו" (משנה, נזיקין, בבא מציעא א'),

איך נגדל תלמידות ותלמידים שישאפו לכוכבים, שיכירו את המוגבלות של האדם, את ההתמודדות של היחיד בחברה, ואת העוצמה של שיתוף הפעולה?

פתרון קטן לבעיה גדולה

אני מודעת לכך שכדי להכניס את כל הנושאים האלה לתוך שתיים-עשרה שנות לימוד רגילות יש צורך בעוד יומיים בכל שבוע לפחות. ובכל זאת, מה אני מציעה לעמיתותיי ועמיתיי המורים?

הכניסו את מה שאתן.ם אוהבות ואוהבים לשיעורים, הגדירו עשר דקות בשבוע, שבהן תגעו בנושאים היקרים ללבכן.ם: שיר אהוב, קטע מוזיקלי נפלא, תמונה שמדברת אליכן.ם ועוד. הודיעו לתלמידים מראש שבסוף השיעור האחרון בשבוע, תביאו משהו אחר.

למשל חברתי, רותי שורר, מורה מופלאה למתמטיקה, בחרה לשתף את תלמידיה בספר שנגע לליבה – הקריאה אותו בהמשכים (כן, בכיתה יב') כמה דקות באחד משיעוריה בשבוע.

כל אחת ואחד מאיתנו יכול. בין אם ציטוט של יהודה עמיחי או שיר של זוהר ארגוב, עמוד מ"העילוי" של משה סוויסה, סיפורו של יוסף טרומפלדור, לפני תל חי – שיכירו הילדים את האיש לפני המיתוס...

ברור לי, שבלי פיתוח חשיבה מדעית, בלי הכוונה של נערות ונערים ללמוד מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים, שפות, ישראל תישאר מאחור.

כן, עד כדי כך.

אבל – בלי הקשר למולדת, לעם, לספרות ולהיסטוריה – נאבד את הנשמה של המדינה.