נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמה שנים אחרי שהעברתי שיעור על המגילה לתלמידי כיתה יב במסגרת שיעור תנ"ך. נדמה כי לאור כל מה שעברנו ועוברים בשנתיים האחרונות, ובפרט בזמן האחרון, הוא עדיין אקטואלי ומתאים כנושא לשיעור בגילי חט"ב ותיכון.
הקרבה של פורים ליום האישה הבינלאומי מהווה בהחלט הזדמנות להסתכל על מגילת אסתר מזווית פמיניסטית ולהאיר את נקודות אי השוויון והקושי של הנשים אז וגם היום.
יש לא מעט דיונים מי היא הסמל הפמיניסטי של המגילה, ושתי או אסתר. הדיון הזה פחות מדבר אליי. בשבילי הדירוג לא רלוונטי. מעניינים אותי הסיפורים. כל אחת מתמודדת עם הסוגיות שלה.
הסיפור מתחיל במשתה, בחגיגות הגדולה למלך החשוב. אחשוורוש מזמין למשתה את כל חבריו המכובדים, עשרות ואף מאות גברים. בעודם מבושמים מיין, לא אחראים למעשיהם, אז, בדיוק אז, המלך מחליט להראות לעולם איזה גבר גבר הוא, ואיזה אישה יפה יש לו. כי האישה היא המדליה. וכל הכסף והמעמד לא שווים לגבר אם לא ידעו שהוא השיג את האישה הכי יפה.
אבל ושתי היא אישה מנוסה. היא יודעת בדיוק מהו גורלה של אישה שנכנסת (עם או בלי כתר, עם או בלי בגדים, לפי הפרשנות) לחדר מלא גברים שתויים, ובראשם זה שקובע את גורלה. היא יודעת עד כמה זה משפיל ומסוכן. היא עושה את הדבר המתבקש, הזהיר. היא לא נכנסת לחדר הזה. נשארת במרחב הבטוח.
יש שאומרות שוושתי מחתה, שהיא פעלה באופן רדיקלי, חתרני, ויצאה כנגד השיעבוד הפטריארכלי. ואני אומרת – היא ידעה והבינה, שטוב לה חיים ללא כתר, מאשר כתר ללא חיים. זו לא היתה באמת שאלה של בחירה.
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. (פרק א, פס יב).
אבל לא לדאוג, בחבורת הגברים הזו היה מי שגרד את הפצעון של המלך ומיד מדגיש שהמעשה של ושתי הוא בלתי נסבל, ושלא רק שהוא מבייש מאוד מאוד את המלך, אלא שיש לו משמעות פוליטית רחבה, כי מהיום והלאה, נשות הממלכה כולה, מהודו ועד כוש, עלולות לקחת דוגמה מוושתי ולהפסיק למלא את רצון בעליהן, ואז, איך ייראה העולם? אללי, אנרכיה! הסקנדל הזה לא עובר בשקט.
בהשפעת היועץ ממוכן (המן, לפי הפרשנים), צו מלכותי נכתב ונחתם ויוצא לכל רחבי הממלכה, מתורגם לשפות הממלכה השונות, כדי שאף אחת לא תגיד שלא ידעה או לא הבינה. "נשים מצוות לעשות כרצון בעליהן"
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ. (אסתר א, 22).
מדהים, שכאשר בהמשך יצא הצו הקובע את השמדת כל היהודים, הוא יצא בדיוק באותה בהילות, באותה שיטה, באותה חשיבות. כי הנשים והיהודים – הם שני מיעוטים מסוכנים, שמסכנים את שלום הממלכה.
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. (אסתר ג' 13-14)
ושתי מפוטרת מתפקידה הרם, וכנראה הופכת להיות אישה כאחת המאות הנשים בהרמון. חסרת מעמד. עכשיו צריך למצוא למלך אישה חדשה, מלכה חדשה לממלכה. הפעם, אמרו לעצמם היועצים החכמים, הפעם נבחר מישהי שלא תעשה בעיות. יפה, זה ברור, אבל לא רק. צנועה, ממושמעת, כנועה, פאסיבית. אלה התנאים ההכרחיים לבחירת האישה.
ובאמת, מכל אלפי הבתולות הנאספות בשושן, נבחרת ילדה, כבת 11-12, יפה, שעוד לא קיבלה מחזור.
מבחינת יועצי המלך, אסתר, היא הבחירה המתבקשת. היא נלקחת לארמון (אמרנו פאסיבית, או לא אמרנו?) ולאחר כשנה, כשאסתר מקבלת מחזור, היא נלקחת למלך, שהופך אותה למלכה.
הגברים ממשיכים בפוליטיקה, והדרמה בין מרדכי להמן מערערת את השלווה. המן ממונה למשנה המלך, מצפה שכולם ישתחוו לו. מרדכי מסרב להשתחוות. המן לוקח את זה מאוד אישי. נעלב ממש כפי שנעלב (לפי הפרשנים) מוושתי, שסרבה לבוא. ומייד, כפי שייעץ בעניין זה למלך, הוא הופך סיפור פרטי לסיפור פוליטי (האישי הוא הפוליטי, המן כבר הבין את זה), ומחליט כעונש על אי הציות של מרדכי, להשמיד את כל היהודים.
כאן מתחיל תהליך ההתעוררות של אסתר. המציאות (ומרדכי) טופחת על פניה. אסתר היא כמו רבות מאיתנו, שחיות במחשבה שהפטריארכיה היא המציאות הנכונה, "תפסיקו לטרחן, תפסיקו לנדנד ולצווח וכו'". עבורה לגשת למלך, זהו מהלך לא חכם, מסכן חיים, בלתי סביר ובלתי אפשרי.
ומרדכי אומר לה את המילים הכה חשובות:
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. (אסתר, ד, 13-14).
לא יעזור לך שאת מוגנת עכשיו בהרמון. מתישהו גם את תהיי הקורבן. ואם לא תהיי חלק מהמאבק אם לא תפעלי למען תיקון, גם את, כמו כולן תיפגעי. ואסתר מבינה.
ושתי היתה כבר אישה מנוסה כשקורה לה מקרה המשתה. היא יודעת ומבינה. היא פועלת עבור עצמה, ומעשיה משפיעים על נשים רבות, בין אם לרעה בגלל החוק שיצא, ובין אם לטובה כי עכשיו הנשים באמת מבינות שהן יכולות לסרב. היא מהווה סמל לכאן ולכאן.
עבור אסתר, לעומת זאת, זהו תהליך של התבגרות והתפקחות. היא מתבגרת, יוצאת מעמדת הנערה הצעירה שפוחדת לומר את מילתה, שמתנחמדת, משחקת לפי הכללים. עכשיו היא מבינה שאין לה ברירה. תוך סיכון חייה, אבל בחוכמה רבה, ובלי לשבור את כלי האדון, היא משנה את המציאות. משנה את כללי המשחק ואת הסיום שלו.
לא מעט מאיתנו זוכות במהלך חייהן לקריאת השכמה שכזו, אולי כי נפגענו מינית, אולי פוטרנו שלא בצדק ממקום העבודה, אולי מערכת החיים הזוגית היא קשה ולא הוגנת. ואז, חלקנו לוקחות את האחריות ואת הסיכון. לעיתים המחיר הוא בתוך הקהילה, ולעיתים הוא פורץ וכולל תגובות של הציבור ברשתות החברתיות, בתקשורת, נאצות, קללות לצד מילים מחזקות. כל מי שעשתה למען, ופעלה נגד חוקי החברה המקובלים, מכירה את הסכנה הזו.
לא תמיד הקריאה לפעול קשורה למעמד נשים, אבל הוא בהחלט נוכח שם. בראיון שנתנה עינב צנגאוקר לכלכליסט לפני כשבועיים – היא אומרת: "עד 7 באוקטובר חשבתי שאני לא יכולה להשפיע על כלום, היום אני יודעת שהשמיים הם הגבול". ההתפקחות של אישה שפעלה בפאסיביות בחברה, וארועי חייה דרשו ממנה לעשות מעשה, מהווים הקבלה מרתקת לסיפור של אסתר.
וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת – זו הקריאה לכולנו, לקום ולעשות כשאנחנו מבינות ומבינים שאין מי שיעשה עבורנו ושחיינו תלויים בדבר.
בכולנו יש אסתר, ובכולנו יש ושתי. לפעמים אנחנו מזהות את הסכנה בזמן, נמנעות מהמרחב ומשלמות על כך במחיר של מקובלות חברתית. לפעמים אנחנו מתעוררות ומזהות עוול שחייב, בעיננו, תיקון מיידי, ואנחנו מוכנות לשאת את המחיר מתוך תקווה שנשיג את התוצאה הראויה.
לעומתן זרש, אשתו של המן, שנשארת במציאות שבעלה טווה עבורה, נשארת נאמנה לגחמותיו ולמעמדה הרם לכאורה, והיא זו שנתלית על עץ גבוה.
ומה בסוף? הפטריארכיה נשארת פטריארכיה. את התשואות, טבעת הזהב, בגדי התכלת ועטרת הזהב נושא הגבר. הוא זה שנישא על המרכבה. אסתר, כמו ושתי לפניה, חוזרת להרמון, להמשיך בשגרת חייה כאשה של מלך שיכור וגחמני. אחת ממאות נשים מסביבו.
הנחמה הגדולה שלנו, שהספר על שמה. היא לא תישכח. ובזכותה גם ושתי תיזכר לעד.
תודה מיוחדת לרוחמה וייס, מקור השראה וידע.
