ט"ו בשבט, מאחוריך: ארבעה צעדים קטנים לעידוד ערך החקלאות בכיתה

נכנסתי הביתה וניגשתי לרחוץ ידיים. האצבעות שלי היו "מבוצבצות" – מלאות בוץ, אחרי ששתלתי בצלים בעציצים במרפסת. שניה לפני שפתחתי את הברז, קלטתי שאני שמחה. פשוט כך, שמחה, משהו יוצא דופן בשעה ורבע האחרונות.

מה זה היה? הצמחים הירוקים "המחייכים" אליי מכל פינה. אלה ששתלתי בעצמי, בהנאה רבה.

מה הקשר לקהילת המורות והמורים הנהדרת הזו?

ט"ו בשבט כהזדמנות למחשבה על ערך החקלאות

כולנו מכירות ומכירים את ט"ו בשבט. "כי האדם עץ השדה", "במחרשתי כל אושרי ירשתי..." ט"ו בשבט הוא אחד מארבעה ראשי שנה המנקדים את לוח השנה העברי. הוא אומץ באהבה על ידי התנועה הציונית עוד לפני שהוקמה רשמית. המטרה ברורה: לחדש את הקשר הקדום בין העם לארצו. לכך נוסף צורך שהפך למטרה בפני עצמה – לייער את אדמת ארץ ישראל.

אני מבקשת לעסוק בקשר בין מה שאנחנו יכולים לעשות בבית הספר לבין החקלאות כערך ציוני. לחקלאות יש שורשים היסטוריים לארץ ישראל, כפי שתוכלו לראות למשל בסרטון הבא של שיעור חקלאות בתל אביב שצולם בבית הספר לבנות בנווה צדק בשנת 1913 לכבוד הקונגרס הציוני. מבחינת התפיסה הציונית, כאמור, חשיבות עבודת האדמה היא ערך עליון.

כעת אתמקד בצד המעשי, ביצירת אווירה נעימה יותר בכיתה, בטיפוח הקשר של התלמידים לחוויה, משום שלרובם היא תגרום הנאה.

מצבה של ענף החקלאות החינוכית בארץ

במערכת החינוך הישראלית קיימים בתי ספר חקלאיים, שתלמידיהם זוכים לבחור בענף חקלאי שבו הם מתמחים, ובוודאי בחינוך חקלאי בסיסי טוב. בין חבריי הטובים ישנם כאלה שזכו ללמוד בבית ספר חקלאי, וחלקם בחרו בכיוון הזה לחיים.

בבתי ספר אחרים, כמו שהיה בבית הספר היסודי בילדותי, התקיימו שיעורי חקלאות כחלק ממערכת הלימודים לאורך שנים. זכיתי ללמוד בבית ספר כזה ("ניר" בקרית אונו) ואני זוכרת באהבה רבה את המורה הנפלא שלנו לחקלאות, אלי גרציאני, ואת הערוגות בגינת בית הספר.

כיום, ישנם בתי ספר לא מעטים במדינת ישראל שמלמדים חקלאות. אפשר לראות אותם במפה באתר הפיקוח על הוראת החקלאות.

ואולם, ברוב בתי הספר בארץ, אין שיעורי חקלאות ואין גינות בית ספריות, ככל שהצלחתי לברר. התחליף המקובל הוא "חוות חקלאיות" - כשישים כאלה ברחבי מדינת ישראל, במועצות אזוריות ובחלק מהרשויות העירוניות.

ביררתי בחווה החקלאית של מ.א. דרום השרון, שם אני גרה עכשיו, ולפי מה שהבנתי חלק לא קטן מהתלמידים מגיעים לשם באופן קבוע, כך גם ילדי הגנים. לצערי, זה כנראה אינו מצב מייצג בכל חלקי הארץ.

מה אני מציעה? איך נעודד חינוך חקלאי בבית ספר שאינו מוגדר ככזה?

1. קודם כל - פשוט לשאול: לבדוק בהנהלה/במחלקת החינוך אם יש חווה חקלאית באזור, והאם אפשר לתאם שם ביקורים קבועים לאורך שנת הלימודים עבור התלמידים

2. להתחיל בקטן: בתמונה הבאה צילמתי את ההצעה שלי - לגדל בכיתה צמח בצנצנת ריקה - בטטה, שתעמוד על אדן החלון ותפתח שורשים ועלים, או גלעין אבוקדו. אישית אני מעדיפה בטטה כי היא יותר ידידותית לחקלאי.ת המתחיל.ה.

3. לטפח את הפינה: הוסיפו לכיתה עציץ ירוק באחת הפינות. כל מה שמתאים למורה ולתלמידים. ממליצה מאוד לשוחח על הנושא עם התלמידים ולחלוק איתם את האחריות להשקיה, לניקוי עלים יבשים ועוד.

במעמד זה אני רוצה לשתף בסיפור על "חיים", עציץ הפיקוס שחי שלוש שנים בכיתת החינוך שלי בשער הנגב, כשבכל חופשת קיץ חזר איתי הביתה ואז לקראת ספטמבר שב למקומו הקבוע. לא זוכרת כבר מדוע נקרא כך. העציץ "חיים" היה חלק מ'כיפת הברזל הוירטואלית' שיצרתי בכיתה כדי שלעשרים וארבעה התלמידות והתלמידים האהובים שלי תהיה תחושת ביטחון יחסי, בימים מאוד "קסומים" (כשהקסאמים היו חלק מהשגרה שלנו בבית הספר).

4. ללכלך את הידיים: לתאם עם כל צוות המחנכות בשכבה, ואפילו כל מחנכי בית הספר, למצוא תקציב לא גדול מבית הספר/מחלקת החינוך בישוב, להניח בחצר בית הספר צמיגים ישנים שנצבעו, למלא אותם באדמה ולשתול - חסה, פטרוזיליה, תרד... לתת לתלמידים ללכלך את הידיים. אין כיף גדול מזה.

ט"ו בשבט שמח!