איך להיות מורה מעולה? מה לימד אותנו גדול חוקרי החינוך בדורנו

"זה התפקיד הקשה, המאתגר, התובעני והמורכב ביותר בעולם. במשך 10 שנים חקרתי לעומק את העבודה של רופאים, ואני רוצה להגיד לכם, חברים יקרים, ואני רוצה להיות ברור לגמרי בדבריי, בהשוואה ליום שגרתי בחייה של מורה בכיתה ג', עם 30 ילדים בכיתה, העבודה של מנתח מוח היא קלי קלות. חישבו על זה, מנתח המוח עובד על מוחו של מטופל אחד בו-זמנית, כשלצידו עוד רופאות, מרדימים ואחיות. לעומתו, המורה עובדת לבדה על 30 מוחות בו זמנית. ואתם יודעים מה עוד? מוחו של המטופל מורדם, ואילו מוחותיהם של התלמידים מאוד ערניים." (מדבריו של פרופ' לי שולמן במפגש של מכון ויצמן למדע וקרן טראמפ למצוינות בחינוך , 6 בנובמבר 2018)

לי שולמן ז"ל, שהלך לעולמו בחודש שעבר, תרם למקצוע ההוראה יותר מכל אדם בדורנו. כנשיא קרן קרנגי לקידום ההוראה הוא חקר מקצועות כמו רפואה, הנדסה, סיעוד, כמורה והוראה. לילות כימים הוא צפה באנשי המקצוע, כדי להבין מהי הזהות המקצועית שלהם, כיצד הם מפתחים את הפרקטיקה ואיך הם לומדים ומשתפרים בעבודתם. את תצפיותיו הוא חילק לפרקטיקות (הרגלים שביד, habits of hand), ידע וניסיון (הרגלים שבראש, habits of mind) ואמונות ומוסר (הרגלים שבלב, habits of heart). ברוח זו, בתום מחקר גדול עם מהנדסים, הוא כתב שמהנדס הוא "אדם שמשתמש במתמטיקה ובמדעים כדי 'להתעסק' עם העולם. וברגע שאתה מתעסק עם העולם, אתה אחראי לבלגן שאתה יוצר בו."

באחת משיחותינו, הוא הפציר בי לקרוא את ספרו של פול סטאר (Paul Starr) על התפתחות מקצוע הרפואה (The Social Transformation of American Medicine), עליו זכה סטאר בפרס פוליצר לשנת 1984. סטאר כותב בספרו שלפני כמה מאות שנים, הרופאים והמנתחים היו בכלל חברים בגילדה המקצועית של 'האוחזים בסכין', ביחד עם הקצבים והספרים. כלומר מי שהיה קצב בבוקר, לעיתים היה יכול לשמש כמנתח בערב, והתוצאה של המפגש עם סכינו הייתה מלווה בכאב גדול ובסבל רב. מאז כידוע, מקצוע הרפואה הפך לנערץ ויוקרתי, טובי הסטודנטים מתחרים להתקבל ללמוד אותו, סדרות טלוויזיה פופולריות קושרות לו כתרים, ואנחנו סומכים על המנתחים שלנו 'בעיניים עצומות'. איך זה קרה?

פרופסור שולמן הסביר שזו לא רק התפתחות הטכנולוגיה, אלא גם ובעיקר ההתפתחות של המקצוע. ממקצוע שנעשה מאחורי דלת סגורה, בדיסקרטיות ובין קירות ביתו של החולה, פרקטיקת הרפואה עברה לחדר ניתוח עם קירות שקופים שבו קולגות וסטודנטים צופים ולומדים. הטיפול במחלקה נעשה באמצעות סבב (clinical round) של המומחה ביחד עם המתמחים ודרך לימוד משותף של חקרי מקרה (case studies). הפרקטיקה המקצועית שנשענה על ידע שעבר ממאסטר לשוליה ונצבר מתוך ניסיון אישי, הפכה לתהליך של לימוד ויצירה משותפת ופתוחה של קהילה מקצועית (professional learning community) שחוקרת ומשפרת את המקצוענות שלה מבפנים וביחד.

שולמן דיבר על מקצוע הרפואה, אבל כיוון את דבריו אל מקצוע ההוראה. "שים לב," הוא אמר לי, "המנתחים פועלים בדייקנות לפי פרוצדורות ומדדים שהם מאוד גאים בהם, כי הם אלו שכתבו אותם, לא הכתיבו להם את ספרי הלימוד והמבחנים." מתוך גישה זו הוא ייסד בארה"ב בראשית שנות ה-80 את 'המועצה הלאומית לסטנדרטים מקצועיים בהוראה'. המועצה שהורכבה ממורים ליוותה בעבודתם מורים מנוסים במשך 6 חודשים, צפתה בהם מלמדים בכיתה וראתה אותם לומדים ביחד עם עמיתיהם. בתום התהליך העניקה להם אות יוקרתי של 'מורה מומחה'. בכך המועצה של שולמן פעלה להניע את התפתחות מקצוע ההוראה לכדי מקצוע קליני המבוסס על מומחיות משותפת, כפי שכתב בספרו The Wisdom of Practice.

קו ההגנה האחרון עבור התלמידים

באחת משיחותינו, סיפרתי לו שבדיוק חזרתי מאספת הורים בבית הספר של ילדיי. בתחילתה המנהל אמר לנו "אני לא מתייחס למה שמשרד החינוך מכתיב, כי מי שקובע מה קורה בבית הספר זה אני." אחר כך במפגש עם המחנכת, היא הוסיפה ואמרה, "ומי שקובע מה שמתרחש בכיתה, זה אני." שולמן סיפר לי שכשעבד עם אחיות בבתי חולים, הוא מצא שהזהות המקצועית שלהן נשענת על המוטו 'אנחנו האחיות משמשות כקו ההגנה האחרון עבור החולה' (the last line of defense), ומיד שאל אותי: "הגנה מפני מי?" והשיב בעצמו, "מפני הרופאים, מפני בית החולים. וכך גם המורים בונים את הזהות שלהם כמי שנמצאים שם בשביל התלמידים. לא במקרה אנחנו אוהבים את המורה ומקטרים על המערכת," הוא הסביר.

תרומתו פורצת הדרך של פרופסור שולמן להתפתחות מקצוע ההוראה, נעוצה במונח שטבע: ידע-תוכן פדגוגי (pedagogical content knowledge), או בראשי התיבות המוכרים יותר: PCK. עד שולמן, המחשבה על מקצוע ההוראה נשענה על שני מוקדים – התוכן (CK) והפדגוגיה (PK). מורה טוב נחשב מי שיודע היטב את התוכן, כלומר שיש לו השכלה אקדמית וידע מעמיק בתחום שאותו הוא מלמד. בנוסף, הציפייה הייתה שיהיו לו כישורי הוראה, כלומר שיש לו יחס אמפתי לתלמידים, שהוא יודע להחזיק כיתה, להכין מערכי שיעור ולהעביר את החומר. עד שולמן, מערכות חינוך חיפשו בוגרי תארים אקדמיים רלבנטיים שהתעניינו בהוראה והפגינו נטייה וכישורים להוראה. במידת הצורך הם נשלחו ללימודי פדגוגיה כדי לקבל תעודת הוראה.

אבל שולמן טען שישנו מוקד שלישי שבו טמון סוד המקצוענות בהוראה, ה-PCK. זהו הידע הייחודי של המורה למתמטיקה בכיתה ח' על איך התלמיד בן ה-13 שלה ניגש לבעיה בגיאומטריה. מהו הידע הקודם שלו, מהי צורת החשיבה והרגלי הלמידה שלו, מה המוטיבציה שמניעה אותו, מהן השגיאות האופייניות שמלוות אותו, ומהן הדרכים שבהן הוא רגיל להתמודד עם קושי לימודי. לשם כך לא מספיק שמורה יודעת היטב את החומר ואפילו מסוגלת להעביר את השיעור היטב, כי המשימה היא שכל התלמידים בכיתה ילמדו, יבינו ויתקדמו, וזו כבר מומחיות קלינית שדורשת מיומנות, מודעות ושיתופיות בין עמיתים מסדר גודל אחר.

פתאום, מורה טוב כבר לא היה מדען עם גישה לילדים, או מחנך עם קצת ידע בחשבון, אלא מקצוע רציני. שולמן פתח את הדלת לעולם עשיר של מקצוענות בהוראה שבה מורים כבר לא נתפסו כפועלים על פס ייצור הנדרשים להפעיל תוכניות שנכתבו מבחוץ, אלא כאנשי מקצוע, מומחים עם ידע, ניסיון ושיקול דעת.

בהשראתו הוקמו מוסדות חינוך שפיצחו עוד ועוד שכבות של עומק, ממכון TeachingWorks של דבורה בול באוניברסיטת מישיגן, ועד אקדמיית המורים הלאומית של סינגפור, כולם עלו לרגל אל כתביו ומחקריו של שולמן. "אני מאוד מרוצה מהסיפור שסיפרת על בית הספר של ילדיך," הוא אמר לי, "כי כמו שרופא לא מחכה למשרד הבריאות שיגיד לו איך לטפל בך, כך גם המורה הטובה לא מחכה לאף אחד שיגיד לה איך ללמד את ילדך, היא זו שמכירה אותו והיא אשת המקצוע."

החלום של לי

מאז הקמת קרן טראמפ למצוינות בחינוך, כיהן לי שולמן כיושב הראש המועצה הבינלאומית המייעצת של הקרן. בהנחייתו גובשה הגישה הקלינית להוראה, הוקמו קהילות המורים בתחומי המתמטיקה והמדעים שבהן מורים לומדים מתוך הפרקטיקה שלהם ומפתחים אותה ביחד, פותחו כלים דיאגנוסטיים שמאפשרים למורים לאבחן את היכולות, הקשיים וההתקדמות של כל תלמיד, נפרסו מסלולים ייחודיים להכשרה קלינית של מורים במודל הרזידנסי, פותח המצפן להוראה איכותית שמבטא את 'חוכמת המעשה הקולקטיבית' של המורים והוכן דוח מקיף על תפקידם של 'מורים מובילים' לקידום מקצוע ההוראה במערכת החינוך הישראלית.

המורות והמורים היו עבורו מרכז העשייה, לב העניין. "מורים הם לא הבעיה של החינוך אלא הפתרון," נהג לומר ולסמן לכולנו את הדרך שעוד יש לעשות במערכת החינוך ובתפיסה הציבורית. הוא הקפיד שבמועצה הבינלאומית של הקרן, תמיד יהיה רוב למורים ישראלים. הוא דאג שמורים תמיד יהיו סביב השולחן ושדעתם תישמע ותהדהד. כאשר ועדת הבחירה של פרס טראמפ להוראה איכותית הורכבה רק ממורים שזכו בפרס בעבר, הוא אמר לנו "או, סופסוף הבנתם." אני זוכר את החיוך שבע הרצון על שפתיו כאשר הנחתי בידיו ספר של מאמרי חזון חינוכי העונה לשם "יש לנו חלום" שכתבו מורות ומורים מעולים שזכו בפרס לאורך השנים.

היו לו ציפיות גבוהות ממורים, והוא לא ויתר להם על המקצוענות. "חישבו על רקדניות בלט," הוא אמר למורים שהשתתפו בפרויקט בירושלים שבו שיעוריהם צולמו בוידאו. "בסטודיו של הרקדניות תמיד יש מראות," הוא הסביר. אל המפגש הוא הגיע כדרכו עם רעייתו ג'ודי ז"ל, שהתמחתה בחקרי אירוע של מורים. השולמנים הבינו שהמורים חששו להצטלם, טענו שמה שקורה בכיתה הוא שלהם ופחדו מכך שמורים אחרים יצפו בשיעור ויעניקו להם משוב. "מקצוענות משמעה שיפור מתמיד, והיא מחייבת מודעות גבוהה, פתיחות, שיתוף ומשוב מעמיתים," אמר להם שולמן. הוא הציב למורים יעדים שאפתניים וסטנדרטים גבוהים, הוא ידע שמדובר בתהליך התפתחות ארוך ובדרך חתחתים רוויית מהמורות, אך תמיד היה אופטימי, תומך נלהב, ומלא באמונה.

לקראת כנס החינוך 'תתארו לכם' שהתקיים לפני חודשיים, זכיתי לראיין את שולמן לריאיון אחרון לפני שהלך לעולמו. "הרבה אנשים בעולם אוהבים את ישראל, ואני אחד מהם," הוא אמר בסוף הדברים. "אני מייחל לישראל להירפא ולהשתקם מהמלחמה הנוראה. אני בטוח שזה יקרה באמצעות מחויבות גדולה לחינוך הדור הבא, ובזכותם של מורים שהם שליחי הציבור שידאגו שזה יקרה," כך הוא סיים, והוסיף תקווה שיזכה לשוב ולבקר בארץ.

עולם החינוך איבד את אחד מחכמיו הגדולים, והחינוך בישראל איבד את אחד מחבריו הקרובים. לצד רבים אחרים בארץ ובעולם, זכיתי במורה דרך שנון וחריף, רגיש ונדיב מאין כמותו.