נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
אבא שלי הוא אחלה של סבא שבעולם. לו וליובל, הנכד שלו, יש שגרת בריכה ביחד. כל שבת בבוקר הוא לוקח אותו לבריכה כבר למעלה משנה.
תקופה ארוכה הוא מנסה ללמד אותו כל מיני תרגילים ולשפר את הטכניקה של יובל בסגנונות השחייה. בשישי הוא שיתף אותי שהוא רוצה לקחת אותו למורה לשחייה כי איתו הוא לא לומד, הוא "רק" משחק, הוא "רק" נהנה. "אני רוצה שיתקדם, שידע לשחות חזה וחתירה נכון ושישפר את הטכניקה. אני רואה את הפוטנציאל ומאמין שאני יכול ללמד אותו."
"אבא, מה המטרה שלך?" שאלתי.
התשובה התחילה מללמד אותו ליהנות איתו ולהיות איתו ביחד. לפעמים הוא לא שם לב שהוא כבר נמצא בדרך, שהמטרה מושגת. במקום זה הוא מתוסכל כי היה רוצה יותר. הסבתי את תשומת ליבו שזה כבר קורה – הוא ויובל מבלים זמן כיף ביחד של סבא ונכדו. ואז זה היכה בי.
יש לי חבר טוב שבעיניי הוא מדריך מעולה להתנסויות חדשות. הדבר הבולט בו שהוא יציב, חסון, בטוח ומעניק ביטחון, והוא גם מכניס לחוויה שעשוע ומשחקיות. כמו אדמה פורייה ועשירה שרק מחכה לעטוף ולקלוט זרעים שמגיעים לחיקה. כשאני לומד ממנו אני פשוט נהנה.
מה זה להיות אדמה פורייה לצמיחה ולמידה? "אבא, אתה מלמד אותו את הדבר הכי חשוב. את המדרגה החשובה ביותר. אתה מלמד אותו להאמין בעצמו וביכולת שלו להיות במים. להיות בתווך חדש, שיכול להיות מסוכן לנו, לא טבעי, לא נוח, מרחב זר לחלוטין, וכל זה באמונה שלמה ביכולותו לשלוט בכישוריו וליהנות מהמרחב. אתה מלמד אותו ליפול בביטחון. אתה רוצה שהוא יידע טכניקה, אבל כל אחד יכול ללמוד טכניקה, לא לכולם יש את הביטחון והאמונה ליישם אותה באופן עצמאי בכל מרחב חדש שהם יגיעו אליו."
בעבודתי כמורה בחטיבת ביניים אני פוגש לא מעט ילדים שמערכת החינוך הקלאסית מפספסת את האפשרות להעצימם כי אנחנו פונים לטכניקה במקום לאמונה. פונים רק לשכל במקום לאזן עם פנייה ללב. כמורה מתחיל, אני לרוב מתמקד בטכניקה ובמה עליי להספיק ללמד את התלמידים ושוכח את השיעור החשוב של אמונה עצמית ומסוגלות עצמית. מתעסק באיכות התוכן במקום באיכות המפגש.
יוצא שאני פוגש יותר ויותר לבבות סגורים. סגורים לחוויה, סגורים להיכרות עם עצמם, סגורים ללמידה, סגורים לשותפות, סגורים להגשמה. "היה לא מה שצריך להיות, אלא מה שניתן לך להיות." י. קורצ'אק. ילדים הם בני אדם. כמו לכל אדם, ניתן להם להיות משהו. מישהו. מי שהם. במקום זה השיח הוא על תכנון, שליטה בכיתה, עמידה בהספקים. זה מתבטא בשפה של התנצחויות ולא של הסכמות, של דיוני צדק ושמירה על מהלך החיים הקיים ולא של דיאלוגים מאפשרי צמיחה של החדש. פחדים קיומיים כמו השבריריות של הרגע הזה מועברים, לא נלמדים.
האתגר הוא לאזן ביניהם: מצד אחד, המערכת מורגלת לחומר ותוכן כמרכז המסה, ומצד שני מתחילה להבין את הרכיב הרגשי של למידה. יוצא שאדם, במקום להכיר את עצמו ואת מקומו בעולם, את הרצונות שלו ושאיפות ליבו, לומד לעמוד בציפיות של מערכות.
אז איך מאזנים בין שני הכוחות. בין עושר שכלי לבין חוכמת הלב?
למידה קשורה באמונה. העולם נראה כמו שנסכים שהוא ייראה וזה תלוי באמונות שלנו. האמונות שלנו הן כמו משקפיים דרכם אנחנו מפרשים בין היתר את המסוגלות שלנו. ניקוי של העדשות הוא הכרחי מדי פעם – ויש כאלו שאף צריך ללטש.
שאלות רפלקטיביות הן מהכלים היעילים שמצאתי. כרטיסי פתיחה לשיעור כוללים שאלות על כוונת התלמידים לשיעור הנוכחי, האמונה שלהם להשתפר ולהתקדם, בחירה מבין אמונות המייצגות תודעת צמיחה לבין אמונות המייצגות תודעה מקבעת. הדבר מייצר סוכנות עצמאית של התלמיד.ה להביע את כוונתם בשיעור, להעיד מול עצמם שהם מסוגלים ולערער על אמונות מעכבות קדומות. כרטיס כניסה שכזה מהווה עבורי רפרנס במהלך השיעור אליו אני מחזיר תלמידים הנמנעים מקושי, מפוחדים מהטעות, מיואשים מהניסיון.
סוג נוסף של הצגת שאלות רפלקטיביות הוא 'אגרוף לחמש'. המורה מציג.ה לכיתה שאלה שתשובתה מדורגת על סולם של 1-5. התלמידים מהרהרים בה ואז עונים על ידי הרמת מספר האצבעות שנכון עבורם. למשל, בתחילת שיעור אפשר לשאול: "מה מידת הסקרנות שלי לקראת השיעור הקרוב?"
בסוף שיעור: "מה תחושת הביטחון שלי ביחס לנושא השיעור?" או "האם אני מאמינ.ה ביכולת שלי לענות על שאלות בנושא השיעור?". המורה אוספ.ת תשובות בסריקת הכיתה. פרקטיקה פשוטה שבמהירות ובקלות אוספת קולות רבים גם למשוב עבור המורה, מכלילה את כל הכיתה, מעניקה מקום לתלמידים להביע את עצמם ולהרגיש שרואים אותם. 
יותר חשוב מהשאלות זה השואל. זה הלב הפועם שעומד מולם. אותנטיות היא דבר מקרב. לב שאיבד אמונה הוא לב שנסגר. לב שנסגר הוא כזה שחווה כאב ולא מצא שותף לחלוק איתו את הכאב. לדבר באופן פתוח וישיר על הכאב שחוו שגרם להיחלשות שריר האמונה מייצר חוויה של שותפות ואמון במלווה.
שאלות כמו מי חווה הקטנה, ירידה, זלזול מחברים וממורים, גם אם לא מקבלת מענה מיידי, כמו מטעינות את המרחב בנינו באמת שמכילה גם כאב. כמו זבל שנזרק לים - כשזה על פני השטח אפשר לתפוס ולנקות את זה.
ההנחיה של המורה היא קריטית. הדרך נשכחת כשרק המטרה מדוברת. כשאני מנחה סדנאות כתיבה לתלמידים אני אומר להם: "התוצאה לא מעניינת כרגע. החווייה שלכם בזמן הכתיבה היא שמשנה. תשומת הלב לפרטים. השליפה מהזיכרון שלכם. הקשיים שאתם חווים. הזרימה שאתם חווים. זה הדברים החשובים כרגע." אין לי ביקורת על התוצאה הטכנית שלהם כי התוצאה הרצויה עבורי בהתחלה היא ביטחון עצמי לנסות ולחוות למידה.
התלמידים כל כך התרגלו שמצפים מהם להצלחות ולשליטה מיידית בחומר שזה משתק. ממה פוחדים? מלהיות חשופים ברמתם כמתחילים. כל כך משתוקקים להיות מעולים על ההתחלה שאם ההתחלה לא מעולה לומדים לוותר על התהליך. הציפייה שתגיע תוצאה מעולה בתחילת הדרך היא תוצר של מערכת לחצים שמקדשת תוצאות על פני דרך, תחרותיות על פני משחקיות, הסבת הנאה מציונים במקום חדווה מהלמידה עצמה. תלמידים רבים חווים ביקורת עצמית קשה למדרגה בה הם עומדים עד כדי ייאוש כבד המביא להימנעות מהניסיון להתקדם במחשבה של חוסר טעם, כך נוצרת להם תודעה מקובעת.
אומנם האמירות הישירות יכולות להישמע קיטש או שטחיות, אבל יש תלמידים שאמירות כאלו הם לא שמעו בהקשר שלהם ביחס למקצוע, מה שיכול עורר בהם חיות בלמידה. בנוסף, מרוויחים את הסרת חוסר הודאות ביחס למה שהמורה חושב.ת עליי, חוסר ודאות שמוביל לפרשנויות לא נכונות הנושאות מטען מהעבר.
תלמיד ששמע "מאמינ.ה בך", תלמידה שהופנתה אליה שאלה מלווה בחיוך של המורה, חיוך שממשיך להיות גם כשהתלמיד נבוך ומתבייש משהו משתנה לו במבט בעיניים. נכון שאי אפשר למדוד "שינוי במבט בעיניים" ואי אפשר למדוד "מידה של חיוך", אבל להרגיש שמצב הרוח שלו ביחס ללמידה השתנה בהחלט ניתן לראות. תלמיד כזה יוצא משיעור וחשוב לו לומר תודה למורה. הוא עבר ממצב הישרדות למצב הודיה. אפשר להמשיך את הדרך.
תרגול סקרנות של המורה ביחס לתלמידים יכול להיות מידול של סקרנות של התלמידים ביחס ללמידה. להגיע סקרנים להיכרות מאפשר להכיר טוב יותר את המדרגה של התלמיד.ה וממנה לצעוד ביחד לעבר המדרגה הבאה.
