"כשאני מראיינת דוגמאות מופת לנחישות, הם כמעט תמיד מזכירים מיוזמתם את המורה שלהם, יותר מכל אדם אחר."

בפרק הראשון של סדרת הראיונות הבינלאומיים Reignite בה שוחחנו עם מומחים עולמיים על חינוך, הוראה, תלמידי העתיד, החברה הישראלית ומה שביניהם, נארח את אנג'לה דקווארת', זוכת פרס מקארתור ומחברת רב המכר Grit לשיחה על מה הופך אנשים לאלופים, מתאמנים לספורטאי עילית, ותלמידים למצטיינים.

בכל פעם שאנחנו מקשיבים לריאיון טלוויזיוני עם ספורטאי אולימפי אחרי זכייה במדליית זהב או עם שחקן טניס אחרי שהוא זוכה בתואר בגראנד סלאם, הם תמיד מדברים על האתגר המנטלי שאיתו הם התמודדו, על הכישלונות שהם התגברו עליהם לאורך הדרך, על הכוח והנחישות שהם מצאו בתוכם או פיתחו כדי להמשיך לנסות להגשים את החלום או להשיג את המטרה. נדיר שהם מדברים על כישורים טכניים שהם רכשו או על מבחני הביצועים שהם עברו.

מה את חושבת שאנחנו נוכל ללמוד, כמורים, מספורטאי העילית האלה או מבעלי הישגים כאלה כשאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו ישקיעו בלימודים ויצטיינו בהם?

"בכל פעם שאני רואה את מצעד הספורטאים האולימפיים, בפתיחת האולימפיאדה, אני חושבת לעצמי, ברור שהם יפים ונראים ספורטיביים מן הסתם. אבל הם לא נראים שונים מכולם. כלומר, חלקם נראים כמו אנשים שגם אנחנו יכולים להיות. אבל אז אני חושבת לעצמי, כפסיכולוגית, שהרבה ממה שהופך אלוף לאלוף, ולא משנה באיזה תחום, בין אם זה בטניס, בשחייה, או במשחק שחמט, או אפילו להיות מורה מצוין, זה משהו בראש, נכון? וזה לא משהו שרואים.

"אני לגמרי מאמינה שאנשים שהופכים למעולים במה שהם עושים לומדים בשלב מסוים לשלוט במיומנויות המנטליות האלה שמאפשרות להם להתמיד, מאפשרות להם לקבל משוב וכדומה.

"הדבר השני הוא שכמחנכת, מורה לשעבר בתיכון ובחטיבת ביניים ועכשיו מרצה שמלמדת סטודנטים לתואר ראשון, אני חושבת שהשיעור בשבילי הוא איך אני יכולה לעזור לתלמידים שלי ללמוד את השיעורים הזה, בניגוד לבני המזל שלומדים את שיעורים האלה במקרה או בעזרת ההורים שלהם."

מה החשיבות, מהניסיון שלך הן כפסיכולוגית והן כמחנכת, של המונחים השונים שמשמשים את ספורטאי העילית ואת המאמנים שלהם? הם מדברים על כשירות מנטלית, כושר עמידה, סיבולת, חוסן. כל אלה דברים חזקים מאוד, סוג של שרירים שצריך לפתח. לעומת פסיכולוגים ומחנכים מעדיפים בדרך כלל לדבר על למידה רגשית או כישורים. האם הבדל משמעותי בין שני סוגי המונחים?

"אני מתנצלת על הבלבול, כי אפילו בקרב פסיכולוגים, אדם אחד אומר חוסן, ואחר אומר יכולת התמדה. איך אנחנו מיישבים את כל זה? אני חושבת שכולם מצביעים על דבר אחד, גם אם הם משתמשים במונחים שונים. ובעצם לפעמים במילה מסוימת מנסים להדגיש פן מסוים. אבל אני חושבת שמה שכולם אומרים הוא שהשגת מטרות, מכל סוג, לכל אחד מאיתנו, בכל גיל ובכל יום, זאת משימה קשה.

"ואנחנו מרגישים משהו במאמץ. אני חושבת שאנחנו מרגישים משהו שונה מאוד כש'הולך לנו'. מתברר שבמצב כזה תלמידים ואנשים אחרים, מבוגרים כמונו, אפילו לא מרגישים את המאמץ. מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתאמצים מאוד ומצליחים הוא משהו שמכונה לפעמים זרימה, או שמחה.

"אבל כשאנשים מדברים על אומץ וקושי ושרירים וכוח, אני חושבת שהם מבטאים את הרעיון שכשאתה עושה משהו קשה מאוד שבטווח המיידי לא לגמרי מצליח. אז אני חושבת שבלי קשר לטרמינולוגיה, השאלה האמיתית היא: האם זה באמת כמו שריר, או שזה משהו אחר? והייתי אומרת, כפסיכולוגית שחוקרת את זה כעשרים שנה, שזה לא דומה לשריר כמו שאנשים חושבים.

"כשאומרים לילדים, 'אתה צריך להיות חזק.' 'אתה צריך כוח רצון.' 'אתה צריך להכריח את עצמך.' 'אתה צריך פשוט לעשות את זה." אני לא חושבת ששפה כזאת באמת מועילה. ומה שאני מנסה לעבוד עליו הוא אסטרטגיות, שכל אחד יכול ללמוד, שמקלות עלינו לעשות את הדברים האלה בלי הצורך להכריח את עצמך.

"למשל, תלמידים מתקשים להכין שיעורי בית כשיש לידם טלפון נייד. זה כנראה הפיתוי מספר אחת שצעירים מדברים עליו במחקרים שלי בימים אלה. אתה יכול להכריח את עצמך להתרכז בשיעורי הבית שלך. פשוט לעשות את העבודה ולהתעלם מהטלפון. או, במחקר שלי ובמחקרים של אנשים אחרים, אם אתה מפעיל רק אסטרטגיה אחת, אלגנטית, שהיא פשוט לקחת את הטלפון שלך ולשים אותו בחדר אחר. עכשיו הוא רחוק מהעין ורחוק מהלב, וצריך לקום כדי להביא אותו. הוא לא קורא לך כל הזמן. מתברר שאז הציונים שלך גבוהים יותר וגם החוויה שלך שונה לגמרי.

"אלה סוגי הכישורים, לא חוזקות, אלא כישורים, שאני חושבת שמורים יכולים להדגים לתלמידים שלהם, וגם כישורים שכל התלמידים יכולים ללמוד."

אני מנסה לחשוב איך זה יתקבל אצל תלמיד ישראלי טיפוסי, אם יש כזה, שהוא טכנולוגי מאוד, שחולם להיות יזם הייטק. אחת התופעות הבולטות אצל תלמידים ישראלים במבחני פיז"ה הבינלאומיים היא שיעור גבוה מאוד של פרישה. בכל פעם שהם עומדים מול שאלה קשה במתמטיקה, הרבה טקסט, סיפור ארוך שנותן את ההקשר, דיאגרמות שמפוזרות בכל מקום, אין להם הרבה סבלנות לדברים האלה. הם עוברים על זה ברפרוף. הם מנסים, אולי מאלתרים משהו, כי אנחנו מלמדים אותם לאלתר. הם אולי משתמשים בטלפון כדי להסתייע בצ'אט GPT וכדומה. ואז הם פשוט מוותרים מהר עם חיוך או עם קריצה שהם ניצחו את השיטה, כי ככה הקמנו אומת סטארט-אפ.

אני מכיר את המחקר שלך על ויתור, אז איך זה מתחבר לצורך בעצימות של מאמץ ובהתמדה לאורך זמן? כי אנחנו לא מצליחים כל כך בעניין של ההתמדה.

"כשהזכרת התמדה, זה בדיוק מה שאני רוצה שמחנכים ותלמידים ידעו. כשמסתכלים על הישגים, זה בעצם תוצר של התמדה במאמץ לאורך זמן. העניין הוא לא ללמוד כל הלילה או יום אחד שבו התלמיד למד ולמד עד שבכה. לא, זה עניין של התמדה. אתה יודע, במובן מסוים, לימוד ולמידה דומים לאכילה. אי אפשר לעשות הכול בבת אחת, נכון? צריך לעשות קצת בכל יום. ובסוף, אתה נעשה גדל ונעשה חזק ובריא. אז התמדה היא המפתח. אז איך עושים את זה? זה מביא אותי לסיפור שלי עם דני. יש לי סיפור אישי על דניאל כהנמן, ואם למדתי משהו על ישראל, למדתי זאת דרך החברות עם דני, שאהב מאוד את ישראל.

"פגשתי את דני לקראת סוף חייו, והוא הפך למנטור שלי. דיברנו הרבה על הישגים ועל נחישות. הוא סיפר לי שהוא ויתר והפסיק לכתוב את ספרו כשני תריסר פעמים. אני מדברת על הספר 'לחשוב מהר, לחשוב לאט', יצירת המופת שהפכה לרב מכר עולמי. אני רק רוצה לוודא שהתלמידים ידעו את זה. תחשבו על זה. דני כהנמן ויתר והפסיק באמצע משהו 24 פעמים. אבל אז הוא חזר לזה 25 פעמים. אז לזה אני מתכוונת בהתמדה.

"גם דני כהנמן היה מתוסכל. נשבר לו. הוא ויתר. אבל כשאני מדברת על התמדה, הכוונה היא שאתה חוזר. לא שאתה לא בוכה לא שאתה לא מתאכזב, לא שאתה לא מפקפק בעצמך. אבל אתה לומד לחזור. ואני חושבת שכולנו יכולים לעשות את זה. מותר לבכות ומותר להתאכזב. מותר להתייאש מאוד. גם אני הרגשתי את הרגשות האלה. אבל אפשר להתחרט על הוויתור ואפשר לחזור. ואני מאמינה שההתמדה הזאת היא המפתח לכל עשייה."

"אבל בפרקטיקה, איך מלמדים נחישות? ברגע שאתה מכיר בזה שאתה יכול להיות חכם יותר באמצעות לימוד ואתה יכול לאמץ הלך רוח של צמיחה. אז איך אתה משפר את הכושר המנטלי שלך? האם צריך מאמן מיוחד, פסיכולוג, תוכנית הכשרה, או שזה חלק מהשגרה היומית של המורה בכל כיתה וכיתה? איך מבצעים את זה בצורה הכי טובה? אני חושבת שיש שני צעדים. על אחד מהם כתבתי בספרי 'גריט', ועל השני לא כתבתי בשום דבר חוץ מספר שלא יצא לאור, אז אני שמחה לשתף אתכם בזה.

"מה המחשבה שעוברת בראשו של ילד שמתמיד לפני שהוא מחליט לא לוותר? 'אני יכול לעשות את זה. אני אצליח בזה אם אני אנסה.' אז על זה כתבתי. בגלל זה חשוב כל כך שיהיה לך הלך רוח של צמיחה ויהיו דוגמאות לחיקוי. אבל יש משהו שלא כתבתי עליו מספיק ב'גריט', וזה מה שמעסיק אותי.

"אני חושבת שאם נשאל מאיפה באה המחשבה הזאת? זה לא קסם וזה לא בדיוק גנטי. מה דוחף אדם צעיר לחשוב, 'אני אצליח לעשות את זה אם אנסה'? ואני חושבת שזה מאוד קשור למצב שבו הוא נמצא. לא פעם אנחנו חושבים על נחישות כמשהו שהוא לגמרי בראש. ואני חושבת שזה נכון במידה מסוימת, אבל תלמיד שמוקף בתלמידים אחרים ואולי הם עובדים יחד בשיתוף פעולה ולא אחד נגד השני, זה משהו שיכול לשנות את כל התמונה.

"אני חושבת שמורה שאומרת, 'תסתכלו עליי. אני מאמינה שאתם יכולים לעשות את זה. ראיתי הרבה תלמידים בדיוק כמוכם. תאמינו לי, אתם יכולים לעשות את זה, ואנחנו נעשה את זה ביחד.' יכולה לעשות את ההבדל. במילים אחרות, הדבר השני שעליו אני חושבת הרבה בימים אלה הוא מה שקדם למחשבות האלה של אופטימיות וצמיחה. ואני חושבת שזה בדרך כלל אנשים, תרבות, תרבות בית ספרית, תרבות כיתתית, דוגמאות לחיקוי, מורים, תלמידים אחרים.

"במחקר שלי, כשאני מראיינת דוגמאות מופת לנחישות, הם כמעט תמיד מזכירים מיוזמתם דוגמאות של המאמן שלהם, של מורה מסוימ.ת. דרך אגב, דוגמה של מורה מוזכרת יותר מכל דוגמה אחרת. יש משמעות לדרכי חשיבה של מורה, 'איך אני מכניס.ה את התלמידים שלי השנה למצב שייטע בהם מחשבות חיוביות כאלה?' ואז המחשבות החיוביות האלה יובילו למאמץ ולהתמדה."

מה המסר של אנג'לה למורי ישראל? תצפו ותגלו.

מומלץ להקרין את הריאיון במלואו לתלמידות ולתלמידים!