באיזו הקבצה את.ה? המחיר החברתי של הקבצות בחטיבת הביניים

הקבצה על פי רמה היא פרקטיקה חינוכית נפוצה מאוד במערכות חינוך שונות, במיוחד בגילי חטיבת הביניים. העיקרון העומד בבסיסה הוא חלוקה של התלמידים לקבוצות הוראה נפרדות על פי רמת יכולת, הנמדדת בדרך כלל באמצעות מבחן מיון.

בניגוד לחלוקה למסלולי לימוד בתיכון שבהם התלמידים לומדים תחומי לימוד שונים או ברמות שונות של העמקה באותם תחומי לימוד (למשל, 3, 4, 5 יחידות לימוד במתמטיקה), בחלוקה להקבצות חומר הלימוד ויעדי הלמידה אמורים להיות זהים בכל קבוצות הלימוד. ואולם, זה לא תמיד המצב.

ההיסטוריה של שיטת ההקבצות

שיטת ההקבצות התפתחה בארצות הברית בעשורים שלאחר מלחמת העולם הראשונה כתוצאה משני תהליכים מרכזיים שאפיינו את החינוך האמריקאי באותן שנים.

התהליך הראשון היה גידול מהיר וגיוון הולך וגדל של אוכלוסיית התלמידים כתוצאה מגלי ההגירה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נוצר קושי פדגוגי ממשי במתן מענה לגיוון החברתי בכיתות הלימוד.

התהליך השני היה התפתחותם של גופי ידע בתחומי הסטטיסטיקה, המדידה והפסיכולוגיה, שהביאו ליצירתם של מבחני אינטליגנציה שונים שהפכו לפופולריים. גישות ממיינות אלה נתפסו על ידי מקבלי החלטות ואנשי חינוך רבים כמענה ראוי לאתגר השונות בתוך כיתות הלימוד.

כך, מיונם של תלמידים באמצעות "מבחנים אובייקטיביים" והצבתם בקבוצות לימוד הומוגניות יחסית מבחינת היכולת הלימודית שנמדדה הפכו לפרקטיקה חינוכית מקובלת ונפוצה - תחילה בארצות הברית, ובעשורים שלאחר מכן גם במדינות אחרות בעולם. 

ההיגיון הפדגוגי של שימוש בהקבצות הינו פשוט לכאורה. לתלמידים יש יכולות שונות וצרכים לימודיים מגוונים שקשה מאוד לתת להם מענה בכיתה הטרוגנית. מיונם לפי יכולת מאפשר התאמה טובה יותר של ההוראה ליכולותיהם ולצורכיהם, וכך ההוראה והלמידה הופכים לאפקטיביים יותר.

אולם גוף מחקרי רחב ומקיף שנצבר לאורך קרוב למאה שנים מראה שהיישום של שיטה זאת ותוצאותיה רחוקים מלהיות פשוטים ויעילים, ובפועל גישה חינוכית זו אינה משיגה בדרך כלל את התוצאות המצופות ממנה; לעיתים היא אף נוטה לקבע פערים השכלתיים בין קבוצות חברתיות.

ההקבצה שהגשימה את עצמה

הבעיה המרכזית עם מיון על פי רמה לימודית היא שקיים קשר עיקש בין רקע חברתי-כלכלי לבין הישגים לימודיים. מחקרים מראים באופן עקבי שתלמידים מרקע חברתי-כלכלי מוחלש מגיעים להישגים נמוכים יותר בממוצע מתלמידים מרקע חזק יותר. לפיכך, כל מיון על פי הישגים הוא בהכרח גם מיון על פי רקע חברתי-כלכלי הגורם לכך שבקבוצות הלימוד ה"גבוהות" יהיה ייצוג יתר של אלה שמגיעים מרקע חברתי-כלכלי חזק יותר, ובקבוצות "הנמוכות" יהיה ייצוג יתר של אלה שמגיעים מרקע מוחלש.

המחקר הנרחב על הקבצות מצביע על כמה סיבות לכך שהן מהוות מנגנון בלתי שוויוני הפוגע בהזדמנויות ההשכלתיות של ילדים בעלי הישגים קודמים נמוכים, שרבים מהם מגיעים גם מרקע חברתי-כלכלי מוחלש או סובלים מלקויות למידה.

מחקרים מראים שהלמידה המועטה יותר בקבוצות ה"חלשות" קשורה גם לציפיות של המורים מהתלמידים. מורים שהוצבו ללמד בהקבצות "נמוכות" מגיעים עם ציפיות נמוכות מהתלמידים ומתכננים את ההוראה והמטלות בהתאם.

עצם ההצבה לקבוצות "נמוכות", "בינוניות" ו"גבוהות" משפיע באופן עמוק על תפיסת היכולות והשאיפות של התלמידים. אלה שהוצבו בהקבצות "נמוכות" נוטים לפתח שאיפות נמוכות יותר ורואים עצמם כמי שאינם מתאימים ללימודים ברמה גבוהה של תחום הדעת. הצבה להקבצה "נמוכה" שמתבצעת בגיל צעיר מאוד (13-12) יכולה להשפיע לרעה על המוטיבציה ללמידה ולעורר התנגדות כלפי בית הספר, שנתפס כמוסד שאינו נותן סיכוי הוגן לכלל התלמידים.

למרות היקף המחקר על הקבצות והסכמה רחבה בקרב החוקרים לגבי ההשלכות השליליות של פרקטיקה זו על אי-שוויון השכלתי, במדינות רבות, כולל ישראל, היא ממשיכה להיות הגישה המובילה להתמודדות עם שונות בין לומדים בגילי חטיבת הביניים.      

ההיסטוריה של חטיבת הביניים

מאז קום המדינה ועד תחילת שנות ה-70 הייתה מערכת החינוך הישראלית מחולקת לשני שלבים: בית ספר עממי (יסודי) שנמשך שמונה שנים, ובית ספר תיכון שנמשך ארבע שנים.

חטיבת הביניים הייתה מיזם חינוכי שזכה לפופולריות רבה במדינות שונות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, והוא אומץ גם בישראל כחלק מרוח בינלאומית זו. בניגוד לחינוך העל-יסודי, שכלל באותה עת מסלולי לימוד מובחנים (ריאלי, הומני, מקצועי וכדומה), חטיבת הביניים הייתה אמורה לאפשר לתלמידים התפתחות חברתית והשכלתית המתאימה לגילם והכנה לקראת התיכון, שבו יתחלקו למגמות לימוד על פי כישוריהם ונטיותיהם. כלומר, חטיבת הביניים אִפשרה לדחות בשלוש שנים את החלוקה הפורמלית למגמות לימוד מתוך שאיפה לעשות זאת בגיל מבוגר ובשל יותר.

חטיבות הביניים הוקמו, אם כן, כדי לקדם שוויון בנגישות להשכלה תיכונית ועל-תיכונית תוך כדי יצירת אינטגרציה חברתית בין קבוצות מגוונות של תלמידים. אולם יעדים כאלה מטבעם יוצרים קושי פדגוגי ניכר בשל הצורך להתמודד עם מגוון של תלמידים הכולל גם פערים ניכרים בידע וביכולות שאיתם הם מגיעים מבתי הספר היסודיים.

כבר בתהליך הקמתן של חטיבות הביניים הוטמע רעיון ההקבצות כאחד המענים העיקריים לאתגר השונות בין הלומדים. ואולם, ההקבצות כיסוד מבני מרכזי של חטיבת הביניים מהוות מנגנון משעתק רב עוצמה שמבטל במידה רבה את ההשפעה החיובית האפשרית של האינטגרציה החברתית.

במאמר הבא נבחן מחקר שבחן את השפעת ההקבצות על הישגים לימודיים בגיל התיכון לצד אלטרנטיבות אפשריות ליישום בחטיבת הביניים.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של המאמר המקורי בספר להציל את חטיבת הביניים.