מדוקטורנט באוניברסיטה למורה בכיתה

בראשית היה הים...

כמי שגדל בהרי הגליל המערבי הצופים אל חופי הים התיכון ורק חיכה להכיר מקרוב את הפלא הזה, מצאתי את עצמי מעורב במערכת יחסים ארוכה עם הים. במהלך השנים עברתי בתחנות שונות, דרך עבודות שונות, חיפוש, למידה ולאחר מכן דרך שנים באקדמיה שהביאו אותי לדוקטורט שלי כיום באוניברסיטת חיפה.

לפני שלוש שנים, בעיצומו של המחקר, העלה המנחה שלי ד"ר אביעד שיינין, שמקדם חינוך לשמירה על הסביבה הימית כבר שנים רבות, הצעה מפתיעה – לקחת חלק בהקמת מגמת מדעי הים בבית הספר מקיף ג' באשדוד.

המגמה כללה שני תחומים: ימאות ומדעי הים. היינו מגמה מעשית ומגמה תאורטית הנשזרות ומשלימות זו את זו. במהלך כיתות י'-י"ב מוסמכים התלמידים לרישיון צלילה (שווה!) וגם רישיון משיט סירה מהירה ויאכטה (לא פחות שווה, גם כלכלית).

בחלק התאורטי של מדעי הים, לומדים על היווצרות העולם והאוקיינוסים, על היסטוריית האדם ועל יחסיו עם הים, על תכונות המים והימים השונים, על בעלי החיים הימיים והאינטראקציות בינם לבין עצמם ובינם לבין האדם. בסוף כיתה י"ב התלמידים ניגשים לבגרות חיצונית המקנה להם 5 יח"ל במדעי הים, בנוסף ל-5 יח"ל בימאות.

למען האמת, לא תכננתי מעולם להיות מורה. בחששות רבים לקחתי את הפרויקט.

להפוך למורה בן לילה

כשהגעתי למפגש היכרות אצל מנהלת בית הספר, הגברת גילה שמעוני, סיפרתי בקצרה על תחומי המחקר הימי, על דולפינים ועל יונקים ימיים. חשבתי אז שאני מזהה בעיניה זיק של ספקנות: כיצד האדם המוזר הזה יהפוך למורה בן לילה? אבל נדמה לי שנחה דעתה כשסיפרתי לה שאני למעשה מגיע ממשפחה שבה כמעט כולם היו מורים בשלב זה או אחר (אולי בגלל זה מעולם לא חשקתי במקצוע? ואולי לכן גם מצאתי את עצמי שם בסופו של יום). גילה השתכנעה שאני האדם המתאים לתפקיד! ואולי כי אין יותר מדי מורים פנויים למדעי הים.

אימי עבדה עשרות שנים כמורה לחינוך מיוחד, ותמיד התגאיתי בכך שהיא הייתה המדרגה האחרונה של התלמידים לפני נשירה מבית הספר. יחד עם זאת, נוכחתי מקרוב ומגיל צעיר עד כמה עבודת ההוראה לא הייתה מתגמלת ומוערכת מספיק.

ובכל זאת נקראתי לדגל. מה שהנחה אותי, בשל היותי דוקטורנט לביולוגיה ימית, הוא שאוכל לתרום את חלקי בחינוך דור העתיד להכרת הים ולשמירה על הסביבה הימית וכן להעביר מעט מהידע שצברתי לגבי איך עובד העולם ובטכניקות למידה שונות שלמדתי עם הזמן.

לפעמים אתה פוגש אנשים מיוחדים באמצע הדרך. יהודית קנטור הייתה כזאת עבורי. קראתי לה הסבתא האקדמית שלי. היא הייתה מרצה למיומנויות למידה ופגשתי אותה כשהיא יצאה לפנסיה, ובשעה שאני הייתי לקראת סיום התואר הראשון שלי. הייתי צריך אז לכתוב עבודת סמינריון כדי לסיים את התואר ולא ידעתי מאיפה להתחיל, איך עושים את זה? היא התנדבה לעזור לי ולמדתי ממנה עקרונות חשובים בכתיבה מדעית ובמיומנויות למידה.

הפכנו לחברים של ממש. יהודית גרמה לי להאמין שאני יכול. שאני יכול לא רק לסיים את התואר הראשון, אלא גם להמשיך ללמוד כמה שרק ארצה. "כל עוד זה מעניין אותך ואתה מעוניין בזה, תעשה את זה. אל תיתן לחוסר הביטחון שלך לעצור אותך." אני עוד שומע את קולה ושואב ממנה השראה. היא דחפה אותי להמשיך באקדמיה ולימדה אותי שכל אחד יכול, אם רק ירצה מספיק, יאמין בעצמו וישקיע. היא האמינה בכך שאדם צריך לעשות מה שהוא אוהב, וגרמה לי כך להאמין בעצמי ואף ליהנות מהדרך.  

ואת זה רציתי להביא לתלמידים. אני זוכר שכמו רבים מהם, גם אני כתלמיד רציתי רק לסיים כבר עם בית ספר כדי לא ללמוד יותר לעולם. והנה כעבור שנים, מצאתי נושא שמעניין אותי, נושא שיש לי תשוקה אליו, כזה שאני רוצה ללמוד ולחקור בעצמי.

חלום ההוראה לעומת מציאות ההוראה

עם התמימות הזו "זרקו" אותי לכיתה עם עשרים וחמישה תלמידים. אמרו לי: "תלמד" וסגרו את הדלת.

אחד הדברים שאמרתי לעצמי שלעולם לא אעשה כמורה זה לצעוק או להוציא מישהו מהכיתה. לקח לי חמש דקות לצעוק ועוד חמש דקות כדי להוציא מישהו עם משימה לימודית לספרייה. כן, בשנה הראשונה התלמידים הם אלו שעשו לי בית ספר, ולקח לי לא מעט זמן להבין איך המערכת עובדת ומה הכלים שעומדים לרשותי בהתמודדויות בכיתה.

מתוך אהבתי לים, היה לי חשוב שהמקצוע ייחרט כחוויה חיובית אצל התלמידים. בתחילה התרכזתי כמיטב יכולתי בלימוד החומר באופן מעניין. הייתי פחות קפדן בפן המשמעתי, ושילמתי על כך מחיר כבד. למדתי שדווקא ככל שאני דורש יותר מהתלמידים, כך הם מעריכים יותר את המקצוע ומשקיעים בו יותר. למעשה כאשר לא ויתרתי להם, לא ויתרתי עליהם.

באחת הפעמים כשלמדנו על מערכת השמש, ביקשתי מהתלמידים להציג כיצד תראה תנועת הכוכבים במערכת השמש. שנתיים מאוחר יותר, אחד התלמידים אמר לי שאת השיעור הזה שבו הוא היה השמש הוא לא ישכח לעולם. בהזדמנות אחרת, ניסיתי להסביר בכיתה כיצד מוצאים את הצפון רק בעזרת צל ושעון. משהו נותר לא מספיק ברור. אז יצאנו לחצר בית הספר כדי ליישם ולתרגל את השיטה. היה לי נחמד לראות את ה"אסימונים מתחילים ליפול" שעה שהתאוריה הופכת למעשה. להבין שהתאוריה יכולה להיות שימושית.  

בין השאר כוללת המגמה עבודת חקר בנושא הים, אותה כותבים ומגישים התלמידים בסוף כיתה י"א. במסגרת שיתוף פעולה בין בית הספר לתחנת המחקר מוריס קאהן לחקר הים של אוניברסיטת חיפה, השתמשו התלמידים בנתונים שנאספו על ידי חוקרים מהתחנה ופתוחים לציבור הרחב. התלמידים עיבדו וניתחו את הנתונים, ואף כתבו עבודות מדעיות מרשימות. הרגשתי שבמובן מסוים יש לי הזדמנות להנחות אותם בכתיבת עבודה מדעית, בתהליך מקביל לתהליך שאני עובר בעצמי עם המנחים באקדמיה בכתיבת המאמרים ובעבודה עליהם.

בתחילת דרכי בהוראה ניסיתי להתייחס אל תלמידי התיכון כאל סטודנטים והתמקדתי בהעברת החומר באופן מקצועי. אט אט הבנתי שהתיכון הוא שלב אחר, שלב מוקדם יותר של ניצנים, ושעליי לתת דגש על שינוי תפיסת הלימודים אצל התלמידים. לימודים זה כיף. תמיד אני אומר להם בכיתה שהם מדעני המחר גם אם הם לא רואים את זה עכשיו, וזה תלוי רק אם יהנו מהתהליך.

צוואת חיים 

באשר לעבודת החקר שהוזכרה לעיל, קבוצת תלמידים אחת לקחה את הנושא צעד קדימה. חברי הקבוצה חקרו את נושא נוכחות הדולפינים בהשפעת החקלאות הימית בישראל, והצעתי להם להרחיב ולבצע חישוב סטטיסטי על הנתונים, לייצר גרפים ולכתוב מסקנות. הם יצרו עבודה ברמה גבוהה והחליטו להגיש אותה לתחרות "אדם וים" אשר מתקיימת כל שנה בהרצליה. כך גם זכו לקבל בונוס נקודות לציון, דבר שהבטחתי בתחילת השנה למי שיגישו עבודה לתחרות.

העבודה התקבלה לתחרות. ברגע מסוים, כשליוויתי את התלמידים בהכנת הפוסטר המדעי, דיברנו על נושא המחקר. רציתי לראות שהם מבינים לעומק את מה שהם כתבו והכינו, וגם לעזור להם להתכונן לתחרות ולדמות שאלות שיוכלו להישאל שם. אחד התלמידים החל לדבר על כך שבמסגרת העבודה היה עליהם לבצע חישובים סטטיסטיים ולייצר גרפים, ואז הסתכל עליי ואמר: "ממש לעשות מחקר!". הזדהיתי עם הדרך והמכשולים שעבר עד לתוצר הסופי, וחייכתי בליבי.

העבודה זכתה לציון לשבח בתחרות, והתלמידים זכו בפרסים ובתעודת הוקרה.

אם יש אפילו תלמיד או תלמידה אחת שעזרתי להם להאמין בעצמם קצת יותר, להאמין שהם יכולים לעשות... באמת הכול! אם רק ירצו בו מספיק, להאמין שאין משהו שהם לא יכולים לממש, אז הגשמתי את הצוואה של יהודית קנטור חברתי האהובה שעשתה זאת בשבילי.
.

.

.

אחרי שהתקבלתי לתואר שלישי, יהודית אמרה לי שאת התואר הזה אני כבר אסיים לבד ועזבה את העולם. היא כנראה כבר ידעה שיש לי את הכלים כדי להתמודד עם האתגרים בעצמי.