לפני כמה שנים היגרתי ממרכז גוש דן לעיר קטנה. בעלי-חיים שכמעט לא ראיתי בלב הערים הגדולות עדיין שורדים כאן, ואפילו מתמרנים בהצלחה בין שני עולמות צמודים: מצד אחד שדות פתוחים, ומצד אחר שטח בנוי, או כפי שהציפורים תופסות אותו – בית גידול של צמחייה מושקית, מצוקים ומערות.
המערות נפוצות במיוחד בשכונות החדשות, שם המפלס הגלוי לעין משתרע מעל מפלס תת-קרקעי עצום של חניונים. עד מהרה הסתבר שמאות סנוניות מכירות היטב את החניונים האלה, ולא פעם הן מאכלסות חניון לפני שהבניין החדש התמלא בבני-אדם. החניונים התת-קרקעיים מחליפים בהדרגה את מקומות הקינון הישנים – שנמצאים בעיקר בחללים מקורים בשוליים של קומות קרקע.
סנוניות מארבעה מינים מקננות בערי ישראל, וכולן בונות קיני בוץ בתוך מבנים מעשי ידי אדם, על קירות ועצמים ליד התקרה או על התקרה עצמה. לכאורה התיישבות הסנוניות בעיר היא מופת של טבע עירוני הרמוני. כמומחיות ידועות בציד חרקים מעופפים הן מגינות עלינו מפני יתושים וזבובים, ואנשים נוטים להתפעל מיופיין ומחיי המשפחה שלהן. לכן ברוב העולם מקבלים סנוניות בשמחה רבה כדיירות משנה בבית המגורים או באסם.
בישראל המצב שונה. הסנוניות הן קורבנות של הרס קינים פרוע. חסרה כאן מסורת מקומית של הכרת סנוניות ואהבתן, ואף-על-פי שהשמדת קן פעיל היא עבירה על שלושה חוקים, קל לבצע את העבירה במהירות ובסתר – והמוני עבריינים מנצלים זאת.
כשגיליתי שהשמדת קיני סנוניות היא מגפה בישראל, פניתי לגורמים משלושה תחומים: שמירת טבע, הגנה על בעלי-חיים וחינוך. כולם ציינו שצריך לחנך את הציבור, אך אנשים המשתוקקים להיפטר מה"לכלוך" בחניון הפרטי או בעסק שלהם אינם מעוניינים להתחנך – הם רוצים פתרון מעשי כאן ועכשיו.
אם יש פתרון לבעיה, הוא טמון בחינוך מוקדם ולא באכיפה בדיעבד.
המענה החינוכי למגפת ההשמדה של קיני סנוניות בישראל מורכב משלבי פעילות אחדים שסיכמתי בסרטון הדרכה חדש – לחיות בשלום עם סנוניות (בהפקת מכון אדם וחיה). הפעילות הכיתתית נועדה להשיג שלוש מטרות: לפתח סובלנות ואהבה כלפי שכנים עם כנפיים – ובפרט כלפי סנוניות; להביא להכרה שטיפול בקונפליקט מחייב לא רק רצון טוב אלא גם פתרון מעשי; ולהתנסות בהובלת פתרון מעשי בקהילה.
בקווים כלליים, זוהי תוכנית הפעילות:
אם כן, פעילות חינוכית מיטבית בנושא סנוניות מתפרשת על ארבעה מפגשים: שיעור עיוני, סיור להכרת סנוניות בשטח, שיעור כפול להכנת לשלשיות, ולבסוף סיור לתליית הלשלשיות. זמן הלימודים בבית-הספר יקר, ולכן יש מורות/ים שידחסו את הפעילות כולה לשעתיים הכוללות הקדמה עיונית והכנת לשלשיות, ואילו שאר הפעילות תתקיים מחוץ למסגרת הלימודים.
לשלשית היא הפתרון הטכני המיידי שחסר לאדם הכועס על הסנוניות בחניה או בפתח העסק שלו. מבנה הלשלשית נשען על עבודת ארגון מחקר הציפורים היפני, וכך גם השימוש בלשלשית ככרזת הסברה קטנה הנושאת מסר ברוח "שומרים על הסנוניות שלנו!"
התוכנית המקומית מתרחקת מהמקור היפני ומעבירה את ייצור הלשלשיות מגורם מקצועי אנונימי לתלמידים, כחלק מעבודה חינוכית שנועדה לבסס את השימוש במוצר הזה על קשרים אישיים, על גאווה קהילתית ועל אחריות כלפי ציפורים שכנות.
בחינוך הסביבתי כבר יש עיסוק לא מבוטל ביצירת כרזות, אך קשה למצוא מקום ציבורי להציגן בו; וצוותי חינוך סביבתי רבים אוהבים עבודה יצירתית כגון הכנת תיבות קינון לציפורים, אך מדובר במוצר קשה להכנה. הלשלשית המקושטת שואבת השראה מהרעיונות האלה ומובילה אותם צעד קדימה לקראת פעילות חינוכית נגישה, מעשית וזולה – וגם נחוצה בדחיפות בשטח.
התוכנית מתאימה במיוחד לבתי-ספר, אך גם לחוגים, לגני ילדים, לתנועות נוער ואפילו לקבוצות ילדים מודרכות בבניינים משותפים. אין הגבלה לגיל מסוים של התלמידים, אם כי ככל שהתלמידים צעירים יותר כך הם זקוקים יותר לעזרה טכנית. קשה להעלות על הדעת מבוא טוב ומהנה יותר ללמידה על טבע עירוני ועל פתרון קונפליקטים בין אדם לבעלי-חיים.
