נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
עשר שנים חלפו מאז שהם נפגשו. עמית, שי, יובל, ובועז המורה לפיזיקה. "יא'2 יחד לנצח" הם כתבו על חולצות הקפוצ'ון שהכינו לקראת הנסיעה למאיץ החלקיקים. בתמימות נעורים ישראלית רגילה הם חשבו שהכול אפשרי, ושחברות טובה שכזו תימשך לנצח. "מה שיש לנו ביחד הוא אינסופי, לא הזמן ולא המרחק יכולים לנצח אותנו," הם נהגו לומר בהומור נחרץ של גיקס.
בחופשת פסח אחת, עמית החליטה לעשות בינג' על כל העונות של 'האנטומיה של גריי'. כולם ידעו שהיא חלמה להיות רופאת ילדים כמו סבתא שלה. אבל כשהגיעו המיונים ל-8200 היא החליטה ללכת על זה. "עשר היחידות מחשבים זה כדי לשלב בינה מלאכותית באבחון רפואי," היא הסבירה, "אבל בינתיים, אם צריכים אותי לכמה שנים בסייבר..."
שי היה פריק של מכשירים. רק תנו לו לפרק ולהרכיב, לחבר ולהפעיל, לשגר ולרסק. "אתם לא מאמינים איך שיגרנו טיל עם מנוע רקטי דרך החלון של המנהל," הוא סיפר בהתלהבות על הנוער שוחר מדע שלו באוניברסיטה. בצבא שירת כמובן בכיפת ברזל, ואחר כך עבר לחיפה כדי ללמוד הנדסה בטכניון, ובעיקר כדי לחלטר כבסיסט בהרכב שעשה קאברים לטונה ונצ'ינצ'.
יובל הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הכיתה. ראשונה בכל, אלופה בקפיצה לגובה, רקדנית מחול מודרני מוכשרת, ורשג"דית בצופים. כל העיניים עליה. הבנים משתוקקים, הבנות מקנאות, ויובל בשלה, לא מביטה לאחור. את קורס טיס היא סיימה בהצטיינות במגמת קרב, ועברה לשרת בטייסת בנבטים. "זו בטח יובל," עמית אמרה בכל פעם שמטוס פילח את השמיים.
ובועז המורה, הוא בכלל התחיל בקריירה מדעית, תואר שני במכון וייצמן וסטראטאפ שדי הצליח. אבל החיידק הזה לא הרפה ממנו. הקול הפנימי לעצב את הדור הבא קרא לו כל הזמן. בשלב מסוים הוא החליט שדי לדחות והגיע הזמן. בועז הצטרף לתוכנית הסבה להוראה של בית ברל, והפך להיות מורה לפיזיקה שלימד את העמ"טניקים מכיתה ז' ועד הבגרות.
ללמוד אצל בועז ביא'2 לא היה פיקניק. מדובר בילדים הכי עסוקים בעולם. חמש יחידות במתמטיקה ובכל מה שזז, תנועת נוער, ספורט ומסיבות, לא מוותרים על כלום. אבל כשהגיעו הבגרויות, פתאום זה נהיה קשה. בכל פעם שמישהו או מישהי כתבו בקבוצה, "זה בלתי אפשרי, אולי אפרוש," בועז מיד השיב, "ביחד נהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי," וכולם הבינו את המסר.
הם ידעו שבועז מאמין בהם, ושאם לאחד קשה, אז כולם נרתמים. בועז לא נתן להם לוותר. הוא גייס את החברות שביניהם כדי לעטוף אותם בתמיכה הכל כך חיונית במסע המפרך. לפעמים מילה טובה הספיקה, עידוד קטן ויד סומכת. ולפעמים נפגשו אחרי הלימודים, לתרגל שוב, לנסות לפצח את הקושי ביחד, ובועז שם איתם, גאה בהם כשהם מצליחים למצוא את הדרך.
עשר שנים חלפו מאז שחשבו שלעולם לא ייפרדו דרכיהם. עמית, שי, יובל, ובועז המורה לפיזיקה. ובשבוע שעבר כאילו משומקום, הם פתאום נפגשו שוב. כלומר לא בדיוק נפגשו, אבל בעצם לגמרי כן. זה התחיל כשבועז קפץ למשמרת מילואים בבור בקריה. מערכת טכנית נכנסה למלפנקשן, ורק בועז שתכנת אותה בזמנו ידע איך לדבג, לקנפג ולקמפל אותה.
ברגע שהגיע התקשר באדום לקצינת המודיעין שאיתרה את התקלה, ומיד זיהה את הקול, "עמית, זאת את? יאוו, אני לא מאמין," בועז אמר בהתרגשות. אחרי עשרים דקות של מאמץ משותף, כזה כמו של פעם, המערכת חזרה לאוויר, בדיוק בזמן לקראת המתקפה האיראנית. "זו בטח יובל," אמרה עמית כשהמטוסים המריאו.
בשישי בבוקר הם כבר החליטו להיפגש באמת, להשלים פערים בבית קפה שכונתי בהוד השרון. שי כהרגלו לא הפסיק לדבר: "אתם לא מאמינים איך שיגרנו את הטיל," הוא סיפר בהתלהבות על חלקו בשיגור החץ לעבר מטר השיהאבים. "אתם רואים," אמר להם בועז, "ביחד אנחנו יכולים להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי."
אלי הורביץ הוא חובב המילה הכתובה ומנכ"ל קרן טראמפ לחינוך.
