נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
לפני כמה שנים ריכזתי שכבה מכיתה י' ועד י"ב. כאשר התלמידים החלו את שנתם האחרונה בתיכון, הם הגיעו ליום הראשון של הלימודים שיכורים מהתחושה, מהכוח, מהעובדה שהם הבוגרים של בית הספר – ובכלל מהידיעה שאוטוטו זה נגמר. חלקם הגיעו שיכורים מטאפורית וחלקם הגיעו שיכורים פיזית.
בתגובה, הנהלת ביה"ס החליטה באופן גורף להשעות את כל מי שהגיעו שיכורים פיזית לביה"ס. על פניו, ההנהלה פעלה על פי חוזר מנכ"ל. ההגדרה המילונית להשעיה היא הרחקת תלמיד מבית הספר לפרק זמן מסוים. בית הספר יכול להשתמש בענישה זו במקרים חמורים כמו:
אין ספק שאכן אלה מקרים חמורים שבדרך כלל פוגעים בסביבת התלמידים ו/או בצוותי החינוך. התלמידים משכבתי הושעו יומיים ולאחר מכן נדרשו לחזור לבית הספר – לא לפני שהתקיימה שיחה עם ההורים והצוות החינוכי.
אלא שמשהו קרה באותם יומיים ובאקט ההשעיה. התלמידים איבדו כל תחושת שייכות לבית הספר. הם לא מצאו שום סיבה לקחת חלק במועצת התלמידים, להרים כיסאות, או סתם להשתתף בטקס כזה או אחר. אותם תלמידים שהושעו הגיבו באדישות כלפי כל מה שבית הספר ביקש מהם.
נכון שזה לא קרה רק באותם יומיים בהם הם היו בבית – ייתכן מאוד וסביר שהתחושה התרופפה גם לפני. אבל המסר של בית ספר כשהוא משעה תלמיד.ה הוא: "את.ה לא רצוי.ה כאן כל עוד ההתנהגות שלך פוגעת. פוגעת בעצמך, בסביבה. את.ה מדגמנ.ת התנהגות לא נאותה ולא ראויה במוסד חינוכי או בכלל."
כרכזת שכבה, הייתי מבין מקבלי ההחלטות שסברה כי כך נהוג להתנהג עם התלמידים. המסר כואב, חזק ונכון, חשבתי לעצמי. למסר של השעיה יש השפעה חזקה.
היום אני סבורה אחרת.
היום אני מבינה כי מה שחשוב, כנשות ואנשי חינוך מול התלמידות והתלמידים, הוא חיזוק תחושת השייכות, שהיא אוויר לנשימה עבור כל בני האדם. אני חושבת שהבנו זאת במיוחד עקב אירועי השנה האחרונה.
האפשרות שאני רוצה להציע מתחילה במטרה שלנו כאנשי חינוך. המטרה, לעניות דעתי, היא לתת לכל תלמיד ותלמידה תחושת שייכות חזקה לבית הספר. המטרה שלנו היא שהתלמידים לא רק ילמדו היטב ויצליחו בלימודים אלא שישתפו פעולה עם המערכת, שיהיו קשובים לנהלים וכמובן שירגישו משמעותיים ואהובים. כמו שהיינו רוצים שהילדים שלנו ירגישו בבית.
ילד שמרגיש מוגן, אהוב ושבע לא ימצא עצמו בסיטואציות שמחייבות את בית הספר להשעות אותו. לעומת זאת, ילד שהקרקע אינה בטוחה עבורו, בבית או בבית הספר, יהיה חייב להשמיע את קולו מדי פעם – והשמעת הקול תהיה המקום המפריע.
מכירות את הסיטואציה שמבקשים מכיתה שלמה להיות בשקט ויש תלמיד או תלמידה שחייבים, מיד אחרי שמשתררת דממה, להשמיע את קולם? זה האישור שהם זקוקים לו כדי להרגיש מיוחדים. התנהגויות מפריעות של תלמידים, כאלו שמחייבות השעיה, נובעות מתפיסה שגויה שרק כך הם ירגישו מיוחדים.
תלמידות ותלמידים רבים שלי נמצאים ימים כלילות בתנועות הנוער. הם משקיעים בפעולות, גאים במדי התנועה, מרגישים מחויבים לחניכים ונרגשים לפני כל גיוס חדש בתחילת השנה. הם מוכנים לפספס שיעור לפני מבחן במתמטיקה רק כדי לגייס חניכים חדשים לתנועה, ואין ספק שהתנועה הייתה עבורם מקור לנחמה בחודשים האחרונים.
הרבה פעמים אנחנו מנסים להבין את הפער שקיים אצל חלק מהתלמידים בין מעורבות והתנדבות בתנועת נוער לעומת 'הראש הקטן' שהם מפגינים בבית הספר. איך ילד או ילדה שכל כך פעילים בתנועת הנוער, שנמצאים שם ימים כלילות, בבית הספר ממעטים להגיע, בעלי מוטיבציה נמוכה ולפעמים גם בעלי התנהגות בעייתית?
כשניהלתי בית ספר, היה לי תלמיד שהיינו צריכים לרדוף אחריו כדי שיגיש עבודות ויגיע באופן מסודר לכיתה. כבר היה חשש אמיתי לתעודת הבגרות שלו. בכל פעם הוא טען שהוא לא מגיש עבודות בזמן ומגיע באיחור לשיעורים כי יש לו פרויקט שהוא אחראי עליו בצופים.
איך בתנועת הנוער הוא מגיע בלי לקבל תמורה ממשית (לכאורה)? אף אחד לא מחייב אותם להגיע לתנועת הנוער, ובכל זאת הם מגיעים. אז איך קורה הקסם הזה שם ולא בבית הספר?
אם נבדוק מה קורה לתלמידות ולתלמידים האלה בתנועת נוער, נוכל לחזור בדיוק למטרה שלנו כאנשי חינוך. בתנועת הנוער יש להם תחושת שייכות חזקה. הם מרגישים משמעותיים. הם לא מרגישים על תנאי. אף אחד לא משעה אותם שם.
כשאנחנו משעים תלמיד.ה בעקבות התנהגות חמורה, אנחנו מעבירים שני מסרים בעלי עוצמה והשפעה הרסנית:
משיחות רבות שקיימתי עם תלמידים שהושעו, אלה האמירות שלרוב שמעתי. זה המסר שהם קיבלו מהמערכת. על פי אלפרד אדלר, לכל אדם יש סגנון חיים שדרכו הוא מגשים את מטרת העל שלו - להרגיש שייך. תלמידות ותלמידים מגיעים לבית הספר ושואלים את עצמם ארבע שאלות מפתח:
עכשיו קחו ילד שכבר כמה פעמים הושעה, הביאו את הוריו לבית הספר לשיחות בנושא משמעת ובכלל התנהגויות מפריעות, והנה התשובות:
כשאנחנו כמערכת חינוכית משעים תלמיד, כמעט ואין שום סיכוי שהוא יסכים להרים לכלוך מהרצפה ("זה לא שלי..."), ישתתף בטקס ("אין לי כוח...") או יתנדב להרים כיסאות בסוף היום ("מה אני, פרייאר? שאחרים גם ירימו...").
כשתלמיד או תלמידה פוגעים ומתנהגים בצורה חריגה וקיצונית, בואו נשאיר אותם בבית הספר. נראה להם שלמרות ההתנהגות החריגה שלהם, הם רצויים ולא נמצאים על תנאי.
ההצעה שלי היא לקחת תלמיד שפגע ופוגע ולטפל בפצעים שלו:
כאשר אנחנו מוציאים תלמיד מבית הספר בעקבות ההתנהגות שלו, אנחנו מרחיקים מנטלית, מחלישים אותו ומערערים את האדמה עליה הוא דורך כל בוקר. דמיינו את הפנים של התלמיד שהושעה וחזר לביה"ס אחרי יומיים. האם הגב זקוף? האם הביטחון העצמי נפגע או נבנה?
מכל התלמידים שהושעו אז באותו מחזור, בחרתי לקחת תלמיד אחד, שלא למד בכיתת החינוך שלי. תלמיד שהתפרע מילולית ופיזית, הגיע שיכור והושעה גם לזמן ארוך יותר. החלטתי על שיחות קבועות איתו פעם בשבוע. לפעמים זה היה עשר דקות ולעיתים שעה, אבל היה רשום לו ולי ביומן שזה זמן השיחה האישית שלנו. דיברנו על זוגיות שהייתה לו, על העבודה שהוא עובד אחרי הצוהריים, על הדרך בה הוא לומד למבחנים, על אוכל ששנינו אוהבים, ועל המיונים ליחידה שהתמיין אליה. השיחות מן הסתם קרבו בינינו, אבל החשוב מכל קרה. ההתנהגות המפריעה שלו פחתה ועד סיום השנה נעלמה כליל.
